.png){kind=logo}
אחת לחצי שנה חיי עוצרים מלכת, זה מתחיל בתזכורת שקופצת בטלפון, נמשך בהתלבטויות עמוקות אם כן או לא, אולי הפעם נדחה את זה כי.... (לא צריכה להיות סיבה טובה לכך פשוט כי ככה) ולאחר מכן בסדרה של דקירות וציפייה לתשובות שכולן הן רק הקדימון לקראת היום המיוחד.
לילה לפני, השינה נודדת, לא שככה היא טובה אבל...., המחשבות רצות בראש ,מה יהיה הפעם? מה יהיה אם.?... ואז מגיע הבוקר השמש זורחת, מסתבר שיש לה מנהג מוזר כזה לזרוח בכל בוקר והגוף פועל כמו על אוטומט, הוא כבר מכיר את המסלול, הרי הוא עשה אותו הרבה יותר מפעם אחת, אבל מי סופר ואז בשעת בוקר מוקדמת אני מוצא את עצמי במקום שהפך להיות בארבע השנים האחרונות מעין ביתי השני, בית החולים איכילוב.
אמנם אחת לשבוע אני מגיע לבית החולים להתנדב בבית החולים דנה ולעיתים אני מבצע פעילויות התנדבות נוספות בבית החולים, דבר שגורם לי לבלות הרבה בבית החולים, אך כל אלו הם כעין וכאפס לעומת אותו יום מיוחד, הביקור החצי שנתי. הוא שונה, עוצמתי, מטלטל, מלא בחששות, בסימני שאלה, כזה שמחזיר אותי אחורנית לחודש ינואר 2015, זוהי הביקורת התקופתית שלי במחלקה ההמטולוגית, בקומה העשירית-הכה מוכרת לי, לצערי.
ינואר 2015, אובחנתי כחולה סרטן ומאז ביליתי תקופה לא קצרה בטיפולים כימותרפיים ולאחר מכן בהקרנות בבית החולים איכילוב. הרומן שלי עם בית החולים בכלל והקומה העשירית בבניין הפסנתר בפרט, הוא רומן בהמשכים המלווה אותי מאז יום הגילוי ועד היום, בכל רגע ורגע ובעיקר ביום המיוחד בו אני מגיע לביקורת, אחת לחצי שנה.
לאחרונה הגעתי לביקורת בבית חולים איכילוב, היה זה אחד מאותם ימים מאתגרים בהם הנשימה נעתקת כבר בשעות הבוקר המוקדמות, באחת משתלטת ציפייה מהולה בחשש שמהול בתקווה שמהולה בכל מה שיכול לגרום לאדם להרגיש על קרקע לא יציבה. התפאורה באותו בוקר כאילו ונלקחה מסרט, יום אפור, גשם זלעפות, רוחות חזקות או במילים אחרות, כל הסיבות מדוע לא לצאת מהבית ולהגיע לבית החולים ותאמינו לי יש כאלו הרבה מאוד.
וככה למרות כל הסיבות הללו או אולי אפילו בגללם, עברתי את המסלול הכה מוכר לי, שכולל את ההגעה לבית החולים עליה במעלית לקומה העשירית, הקבלה, ההמתנה הארוכה והשעון שדווקא ביום זה בחר לו שלא לנוע קדימה אלא להאט את הקצב שלו. ולפתע מגיע הרגע המכונן, "מספר 608 (זה היה המספר שלי) לחדר 32" והאמינו לי הדרך מאזור ההמתנה לחדר 32 אף פעם לא היתה כל כך ארוכה.
אחת לחצי שנה מגיע היום בו חיי עוצרים מלכת לכמה שעות ואני זוכה לעבור תהליך של איפוס וכיול של כל המצפנים והסנסורים האישיים שלי, אלו הקשורים לפרופורציות בחיים, המסייעים לי להבחין בין מה שבאמת חשוב בחיים ומה פחות, להבין שהחיים הם דבר יקר מידי בכדי שאבזבז אותם על שטויות. כיול של ההבנה שצריך וכדאי לחיות ולהנות מהכאן והעכשיו ושאין לאן לרוץ ולמהר כי הרי כולנו נגיע לבסוף לאותו מקום ושאם כך הם פני הדברים אז למה לא להתחיל לצעוד, להנות מהמסע הנפלא של החיים.
למה לא לשים לב לאותם פרטים קטנים וזניחים כביכול, המצויים בצידה של הדרך בה אנו צועדים, לפרח שפורח, לחיוך שמופנה מעובר אורח, למילה טובה שנזרקת באוויר, לציוץ הציפורים, לגילויי אהבה של איש קרוב, או במילים אחרות לאותם דברים קטנים וחשובים מהם בנויה האהבה, מהם בנויים החיים, אותם דברים שגורמים לנו אושר.
אז אחת לחצי שנה אני מגיע לקומה העשירית בבניין הפסנתר, מדייק ומכייל את עצמי, מזכיר לעצמי מהם הדברים החשובים באמת בחיים, מאזין לשירו של ליפא העגלון, זה ש"לא מבין בשום פנים, לאן כולם ממהרים, ריצה לקראת השד יודע מה" ולאמירה הכל כך חכמה שלו ש"קצת פחות זה קצת יותר ושצריך למתוח המושכה וקצת לקחת חזרה" .
בסיומו של אותו יום אני יוצא משם טעון בכוחות להמשך המסע, עד הפעם הבאה.
מזמין אתכם להאזין לשירו הנפלא של ליפא העגלון להקשיב למילים ולמסר שהן מעבירות ולדמיין את המסע של חייכם, לכו בו אל תרוצו, הביטו לצדדים תהנו ממה שאתם רואים, ממה שיש בצידה של הדרך, זו מתנה שניתנה לכם על ידי הטבע עשו בה שימוש זה יסייע בידכם להמשיך הלאה.