יום המכתב הבין-לאומי

לאן נעלמו המכתבים

לרגל יום המכתב הבין-לאומי שחל ב-01/12 בחרתי להקדיש את הבלוג הנוכחי לסיפורו של מכתב, או ליתר דיוק לשני סיפורים, האחד על מכתב שנכתב מאח שנאלץ לעזוב את הארץ ועבר להתגורר בניכר לאחיותיו בארץ הקודש והשני מכתב שנכתב על ידי אב דואג וחושש לביתו הצעירה שיצאה למסע לפולין.

שני המכתבים, שנכתבו בזמנים שונים על ידי אנשים שונים ועוד מכתבים רבים שנכתבו בעבר על ידינו, מעלים את השאלה לאן נעלם המכתב? מדוע אנו ממעטים לכתוב היום מכתבים בכתב יד להעביר את אשר אנו מרגישים ליקירנו בדרך הישנה והטובה ובמקום זאת מעדיפים, ברוב המקרים, להשתמש בהודעת טקסט של 10-20 תווים או באימוג'י? מדוע נעלמה חדוות הכתיבה ומה עלה בגורלה של המילה הכתובה.

מכתב מאח בניכר לאחיותיו בעיר הקודש

מכתב מאח רחוק בניכר הוא סיפור ילדות שלי שקשור, איך לא בסבתי עליזה עליה השלום, נונה עליזה, שלקחה אותי איתה בוקר אחד שיגרתי לטיול לירושלים לבקר את אחיותיה ולמה שהתברר מאוחר יותר כמסע אל עבר האהבה והגעגוע.

אותו בוקר יצאנו מבאר יעקב בנסיעה באוטובוס לרמלה ומשם במונית לירושלים. הנסיעה הזו זכורה לי כאילו ונסעתי אותה היום כך גם תחנת המוניות בה ירדנו בירושלים ותחנת דלק שהיתה בסמוך אליה בכניסה לשכונת הבוכרים בירושלים והרחוב הצר שהוביל מתחנת המוניות לעבר ביתה של דודה אסתר, בית עם דלת עץ גדולה בעלת שתי כנפיים וחצר שבמרכזה עמדה לה עמדה משאבת מים

לימים כאשר למדתי באוניברסיטה בירושלים נזכרתי באחד הימים במסע הזה לבית של דודה אסתר והחלטתי כי אני הולך למצוא את הבית שלה. הגעתי לשכונת הבוכרים ולהפתעתי הרבה תחנת המוניות עדין עמדה באותו המקום בסמוך לתחנת הדלק שניצבה אף היא במקומה. לפתע מצאתי את עצמי פוסע בעקבות הזיכרון אל עבר הסמטאות של שכונת הבוכרים היה זה איזשהו קול פנימי שהנחה אותי במסע הזה בין הסמטאות עד אשר הגעתי לחצר ביתה של דודה אסתר. עמדתי בפתח החצר, נרגש מאוד משאבת המים עדיין עמדה שם בגאון, כמו גם דלת העץ בעלת שתי הכנפיים, הכל נראה לי הרבה יותר קטן ממה שזכרתי כילד אבל עמד במקום.

לרגע דמיינתי כי אני שומע את קולה של סבתי ושל אחותה, שתיהן כבר לא אתנו ופרץ של זיכרונות מאותו ביקור, מאותו מסע של ילד קטן יחד עם הסבתא שלו לירושלים הציפו אותי וגרמו לי לעמוד במקום מבלי יכולת לזוז/ נזכרתי כיצד באותו יום מיוחד הגענו לשער הבית שהיה נעול, כיצד יצאה דודה אסתר לקראתנו ואיזו שמחה אמיתית היתה שם כאשר שתי הנשים הללו שראו כל כך הרבה בחייהן נפגשו אחת עם השניה. כיצד נפלו אחת על כתפה של השניה בשמחה מעולה בדמעות.

לאחר מספר דקות, שלי נראו אז כמו נצח נכנסו לסלון הבית והשתיים נונה ואחותה החלו לדבר בספניולית. בשלב כל שהוא קראה לי נונה ואמרה "איצחקיתו ון אקי, בוא בוא איג'ו מיו קרידו, לנונה שלך יש בקשה, הגיע מכתב מפנמה מהאח שלנו ואני רוצה שתקרא לנו את המכתב".

וככה מצאתי את עצמי ילד צעיר מקריא מכתב לנונה שלו ולאחותה שכתוב באותיות כולו עברית אבל כולו בספניולית, מחייך כי אני לא מבין מילה ולצידי סבתי ואחותה שתיהן בוכות, "זה מאושר יצחקיתו זה מאושר" אמרה לי הנונה. אני לגמרי לא לגמרי בטוח או יותר נכון אני בטוח מאד שמה שסיפרה לי נונה זה לא מה שבאמת היה כתוב במכתב ושהבכי היה באמת בכי של אושר אבל את מי זה עניין באותו הזמן, לי היו השוקולדים שלי שקיבלתי מדודה אסתר ולהן, החוויה שבקבלת מכתב מאח רחוק שעזב את הארץ ועבר להתגורר בפנמה ומתן פורקן לתחושת הגעגוע העזה.

כאן אם תרצי יהיה לך בית ואותי יהיה לך המון

לאחרונה ולרגל יום המכתב הבין-לאומי נזכרתי שוב בסיפור הזה והאסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש בעקבותיו היתה שירו המדהים של יעקב גלעד בביצועו של יהודה פוליקר, חלון לים התיכון.

השיר מתאר מכתב דמיוני שכותב ניצול שואה שעלה לישראל לאהובתו שנותרה בחוץ לארץ. בשיר הוא מספר על כך שהצליח למצוא דירת חדר וחצי על גג של בית נטוש ביפו. מחלון הדירה שמצא נשקף נופו של הים התיכון, ומכאן שם השיר. הוא מציע לה להצטרף אליו כי יש מקום בדירה לה ולילד.

את המכתב הוא כותב בדצמבר 1950,ומציין תופעת טבע חריגה כששלג ירד במישור החוף, והוא מזכיר לכותב את נוף ילדותו, כנראה מאירופה. השואה מוזכרת בשיר רק במרומז, כשהכותב אומר "עוד הפצע פתוח", או בפזמון החוזר כשהוא מדבר על "סיכוי אחד למיליון" לאושר, כל כך הרבה מידע, כל כך הרבה עושר וכל כך הרבה געגוע ואהבה שמוצאים את מקומם על פיסת הנייר. לימים, נשאל יעקב גלעד על הנסיבות שבהן נכתב השיר. הוא השיב כי הסיפור דמיוני, אבל הוא מבוסס על הסיפורים שאביו של יהודה פוליקר, ז'אקו פוליקר (פּוליקארי), ניצול השואה מיוון, ואמו של גלעד, הלינה בירנבאום, ניצולת השואה מפולין, ששניהם שרדו את אושוויץ, סיפרו לו.

לרגל יום המכתב הבין-לאומי והזיכרון שהציף אצלי היום הזה מטרידה אותי שאלה אחת שלא עוזבת, האם מכתב כזה כמו של דוד נסים שנשלח מפנמה לאחיותיו בירושלים או כזה כמו שכתב יעקב גלעד, מכתבים מלאים בכאב, אהבה, אושר וגעגועים, שנכתבו בצורה אמיתית, אותנטית ואישית, האם מכתבים כאלו היו יכולים להיכתב גם היום, בעידן הודעות הטקסט באורך של מקסימום 20 תווים או אימוג'י?

את התשובה לשאלה זו אני מעדיף שלא לענות לעצמי

להאזנה לחלון לים התיכון לחצו כאן

מכתב מאב דואג מארץ הקודש לביתו שיצאה למסע בניכר

לאחרונה יצאה שירה, ביתי הצעירה, שירה, יחד עם כיתתה בתיכון למסע לפולין. כחלק מההכנות לקראת המסע נתבקשנו אנחנו ההורים לכתוב לילדים מכתב מהבית שאמור היה להימסר להם במהלך המסע, מכתב מארץ רחוקה

כמו בעבר, עם שתי אחיותיה הגדולות, גם הפעם ישבתי וכתבתי את המכתב לשירה. היה ברור לי כי כחלק מהחוויה של לכתוב מכתב לידה שנמצאת מעבר לים אני כותב את המכתב בדרך הישנה והטובה בכתב יד עם עט ונייר, רציתי לחוות שוב את חווית כתיבת המכתב כמו פעם, מהתהליך של הכתיבה והמחיקה הרגשות והסערות שמציפים במהלך תהליך הכתיבה והעברתם של כל אלו אל הנייר, ישבתי וכתבתי מכתב יחסית ארוך עם המון מחיקות ושינויים

כשסיימתי לכתוב את המכתב הרגשתי מותש והבנתי עד כמה היתה החוויה משמעותית מורכבת ולא פשוטה עבורי. התמונה של נייר מלא במחיקות, שינויים ותיקונים היתה העדות האמיתית ביותר לעד כמה הייתי בתוך התהליך של כתיבת המכתב, עד כמה הוא נכנס אצלי עמוק ללב ועד כמה מרגשת ומציפה הייתה החוויה הזו עבורי. נזכרתי גם בחוויה הדומה שעברתי בזמן כתיבת המכתבים לשתי בנותי הגדולות מאיה ונועה ועד כמה היא היתה לא פשוטה עבורי

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך בינתך, שמרי חייך

במהלך הכתיבה מצאתי את עצמי שר את השיר המדהים "שיר משמר" שכתב המשורר נתן אלתרמן לביתו תרצה אתר שהייתה אותה עת בארצות הברית, שיר שהיה למעשה מכתב מאב דואג לביתו שמעבר לים

את "שיר משמר" פרסם אלתרמן בספר "חגיגת קיץ" שיצא ב-1965, ספר שמתאר ערב-קיץ אחד בשכונה התל אביבית פלורנטין, או "סטמבול" כפי שקרא לה אלתרמן בספרו

וכך הוא כותב לביתו האהובה

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך

שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך

מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך

מאבן קלע, מסכין, מציפורניים

שמרי נפשך מן השורף, מן החותך

מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים

מן הדומם, מן המחכה והמושך

והממית כמי באר ואש כיריים

נפשך שמרי ובינתך שער ראשך

עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך

זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה

רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן

שבא לחסד ולרחמים, לא למורא

ולא לרחש חשדות ודבר אשם

שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה

אשר תאיר עד אם ננוח ונישן

רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה

רק ערב קיץ חם שבא לא למורא

הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש

פתאום חלון לאט נפתח בחשכה

אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד

אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה

אמרי מדוע העולם כה זר עדין…

תרצה אתר ענתה לאביה הדואג על "שיר משמר" במכתב/שיר משלה –שיר הנשמרת"

הַשָּׁמַיִם רָצִים, רָצִים, רָצִים

בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי עִגּוּלִים נוֹצְצִים

כָּל מִינֵי דְּבָרִים נַעֲשִׂים

יוֹתֵר וְיוֹתֵר סְמוּכִים

אֲנִי נִזְהֶרֶת מִדְּבָרִים נוֹפְלִים

מֵאֵשׁ. מֵרוּחַ. מִשִּׁירִים בַּתְּרִיסִים

כָּל מִינֵי רוּחוֹת מַכִּים

כָּל מִינֵי עוֹפוֹת מְדַבְּרִים

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת נַפְשִׁי מֵהֶם

. וְגַם אֵינִי בּוֹכָה

אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקַּשְׁתָּ שֶׁאֶהְיֶה בְּרוּכָה

אֲנִי בְּרוּכָה

הַשָּׁמַיִם רָצִים הֵם אֵינָם נוֹגְעִים

בִּשְׂעַר רֹאשִׁי שֶׁלְּךָ

הֵם אֵינָם מִתְקָרְבִים אֲפִלּו לרוח

שֶׁבָּאָה אֵלַי מִמְּךָ

הַשָּׁמַיִם רָצִים לְמָקוֹם אַחֵר

וְהָרוּחַ סְבִיבֵנוּ טַבַּעַת שְׁקוּפָה

כְּמוֹ בְּעֶרֶב שָׁרָב

אנַחְנוּ יָרֵחַ הָרוּחַ סְבִיבֵנוּ עָבָה

ואני, האבא הדואג שכתב את המכתב לביתו, יכולתי רק לנגב את הדמעות מעיניי

ולקוות שכמו נתן אלתרמן גם אני הצלחתי להעביר לביתי, שירה, את המסר במכתב

להאזנה לשיר משמר לחצו כאן

אז מה עושים?

אז איך אני ממליץ לכם לחגוג את היום הזה ובכלל את הכתיבה? הוציאו עט ונייר והתחלו לכתוב!

לעתים קרובות בחירה במי לכתוב יכולה להיות הדבר הקשה ביותר. בחרו חבר ותיק או בן משפחה בכל גיל. עבור הצעירים זו יכולה להיות חוויה מרגשת לקבל מכתב אישי כתוב בכתב יד, זה פשוט דבר שלא קיים יותר כמעט היום . באמצעות המכתב תוכלו לשתף אותם באותה חוויה ייחודית ואישית של קבלת מכתב כתוב מאדם אהוב ואת חוויות העבר שלכם מכך. הראו להם מכתבים ישנים שאתם קיבלתם ושמרתם וספרו להם על המכתב על מי כתב אותו.

אפשרות נוספת היא לשלוח מכתב לאדם שנמצא רחוק מכם ואתם לא בקשר יומיומי איתו, ההפתעה שבקבלת מכתב כתוב ממשהו אהוב היא גדולה כמו גם ההנאה של השולח כאשר הוא מקבל תגובות מעין אלו מהאדם אליו נשלח המכתב.

נצלו את ההזדמנות שמספק יום כתיבת המכתבים כדי לעבוד על כישורי הכתיבה שלכם ותנו לאנשים האהובים שלכם להבין כי הם שווים עבורכם קצת יותר מאמץ מאשר 20 תווים או אימוג'י, זה משתלם.

הלילה השביעי - סיפורי לילה תכנית הרדיו שלי

להאזנה לתכנית הרדיו שלי "הלילה השביעי" שעסקה ביום המכתב הבין-לאומי לחצו כאן