על מגמגמים, סרטונים, יום המעשים הטובים ומה שבניהם

פוסט שכולו אהבה ותודה לרגל יום המעשים הטובים.



אני צח ואני מגמגם

שלום שמי צח בן-שמואל ולרגל יום המעשים הטובים ברצוני לומר תודה למספר אנשים אותם אני לא מכיר, להודות להם על מעשה גדול שהם עשו למען קהילה שלמה, להודות להם על פרסום על סרטון הגמגום של בני גנץ ברשת.

רגע, רגע לפני שאתם רוגמים אותי באבנים בכיכר העיר, או מניפים אותי על הכתפיים (תלוי מאיזה צד של המתרס אתם מצויים, לא מעניין אותי בכלל) אבקש לציין כי אין בכוונתי להתעסק בהקשר הפוליטי של הסרטון, ממש ממש לא זה לא מענייני.

תודתי הגדולה נתונה להם מעומק הלב על השרות הנהדר והעצום שהם עשו ,לדעתי, לקהילה אליה אני משתייך, קהילת המגמגמים בישראל, על שהוציאו אותנו לאור.



אז כן כפי שכבר ציינתי אני מגמגם, כזה עם פז"מ גדול מאוד של גמגום, כמעט 50 שנה ובלי אף שנת שבתון אחת, אני משתייך לקהילה קטנה שמונה כארבעה אחוזים באוכלוסייה, אוכלוסיית המגמגמים.

את הגמגום האישי שלי הפכתי לחבר הכי טוב שלי, למנוע לצמיחה ושינוי בחיים שלי, הפכתי אותו למקור הכוח וההשראה שלי והיום אני מאמן אישי שעובד עם מגמגמים ( בכל אופן עשרות שנות ותק בגמגום לא הולכות ברגל), מעביר הרצאות השראה והעצמה הנוגעות בן השאר בגמגום שלי ומעביר לכל מי שמוכן לשמוע את המסר כי הגמגום הוא נכס ולא נטל הוא מתנה שניתנה לנו, שהופכת אותנו המגמגמים לייחודיים ומיוחדים, אבל זה אני.

אנחנו המגמגמים מתמודדים מדי יום ביומו עם הגמגום, עם התגובות של הסביבה, הצחוק המשתק, הקושי לדבר, להוציא את המילה הראשונה. הקושי לעשות דברים בסיסיים ופשוטים כביכול כמו לענות לטלפון, לעלות לאוטובוס ולומר לנהג להיכן רוצים להגיע, להיכנס לחנות ולבקש מוצר כל שהוא ובכלל לפתוח את הפה ולדבר, כן כן הדבר הפשוט הזה, הקטן הזה שרובנו עושים באופן טבעי ומבלי שנשים לכך לב, להביע את עצמנו, להתבטא להעביר את הרצונות שלנו, מבלי שנחשוש שמא נתקע, לא נצליח, נגמגם ונהפוך ללעג על ידי הסביבה.

הקושי הזה, הוא עבורנו המגמגמים חלק בלתי נפרד משגרת היומיום שלנו ולעתים כל מה שאנחנו מבקשים הוא שלא יפנו אלינו, שלא ידברו אתנו או במילים אחרות קצת שקט.



לעתים רחוקות מאוד, אם בכלל, נקרת לו לאדם הזדמנות להיות שותף לרגע של שינוי, רגע מכונן, להרים לרגע את הראש מעל פני המים, לזקוף את הגב ואולי אפילו לנפח את החזה ולומר, כן גם אני כזה, גם אני משתייך לקבוצה המיוחדת הזאת עבורי פרסום הסרטון העוסק בגמגום, היה אחד מאותם רגעים מיוחדים אלו.

העלאת הסרטון עשתה מה שאף אחד אחר לא עשה עד כה וספק אם ייעשה בעתיד לקהילת המגמגמים, בקצב כה מהיר ובעלות אפס, העלה הסרטון את המודעות לנושא הגמגום מעלה מעלה ומיקם אותה במרכז השיח הציבורי בישראל.

בזמן הכי עמוס (תקופת הבחירות) שבו כל דקת פרסום עולה כל כך הרבה כסף, החליט משהו לעשות את המעשה הטוב שלו, להעלות סרטון ולהביא את נושא הגמגום למרכז השיח הציבורי הישראלי, ללא תמורה וכל זאת מספר ימים לפני יום המעשים הטובים ועל כך אין ספק כי מגיעה לו תודה גדולה.

תודה לך איש יקר על שהפכת את נושא הגמגום מדבר שולי המעסיק בעיקר את המגמגמים וסביבתם הקרובה לנושא חם ולוהט הנידון היום בפי כול, חשיפה כזו במהירות כזו זוכה רק פרסומת הזהב בגמר הסופר-בול האמריקאי.



תודה לך על הפיכת השיח הציבורי הנוגע לגמגום משיח נישתי לשיח ציבורי. בזכותך היום הרבה יותר אנשים בישראל יודעים מה זה גמגום ממה הוא נובע. בזכותך המגמגמים כבר לא נחשבים "מצורעים" על ידי החברה ואלו שכן רואים בהם כאלו מוקעים בגלוי על ידי החברה ועל זה המון תודה.

תודה ענקית על זה שגרמת למאות או אולי לאלפי ילדים מגמגמים בישראל להרגיש שהם לא לבד, על זה שהפכת את השיח בכיתות על הגמגום משיח פוגעני של "הנה הילד המגמגם" לשיח חיובי שמחבק ומקבל את השונה ומי כמוני יודע כמה זה יכול לפגוע ועד כמה זה קשה.

אף אחד לא היה יכול לעשות עבורנו המגמגמים שירות טוב כל כך, להעלות את נושא הגמגום למרכז השיח הציבורי. מתי בפעם האחרונה שמענו כל כך הרבה דיונים, התבטאויות (מגומגמות וגם לא) על נושא הגמגום ? כמה מאמצים וכספים היה צריך להשקיע בכדי להצליח ולהגיע למהדורות החדשות בארץ? לדפים הראשיים של כלל העיתונים? לתכניות אקטואליה ברדיו?

כמה אפסי היה הסיכוי לקבל חשיפה כל כך גדולה ומרשימה לקהילה יחסית קטנה בחברה הישראלית, להתמודדות היומיומית שלה ובעיקר לעצם קיומה? ועל כך שלוחה לך תודה ענקית.



כעת, הכדור מצוי במגרש שלנו המגמגמים והשאלה שנותרה היא מה עושים מכאן והלאה? האם אנחנו ממשיכים להיעלב, ולומר כמה זה פגע בנו ושלא צוחקים על גמגום? או שמא אנו עושים משהו אחר.

אני מציע לכולנו להביט על האירוע כולו מנקודת מבט אחרת, לתת לו פרשנות שונה, להחליט כי אנחנו שולחים תודה למי שהעלה את הסרטון ושם אותנו במרכז השיח של הציבוריות הישראלית.

להחליט שבמקום שהתגובה שלנו לאירוע הסרטון תהיה להיפגע (וזה פוגע אפילו מאוד אם היה למשהו ספק) במקום זאת אנחנו מחליטים להפסיק לשמש כלי ניגוח במאבק הפוליטי, מחליטים לחבק בשתי ידיים את ההזדמנות הנהדרת הזו שנקרתה בדרכנו, החשיפה האדירה הזו, את העובדה שהיום כמעט ואין בית בישראל שלא מכיר/שמע/יודע על הגמגום והמגמגמים בישראל, לוקחים את כל הטוב הזה וממנפים אותו הלאה.

ממנפים את האירוע כולו להעצמה, לשינוי, להמשך חדירה למודעות החברתית הישראלית, ליציאה מה"גטו" (וסליחה על השימוש במילה הזו), אבל זה בהחלט סוג של "גטו המגמגמים" שכפינו על עצמנו, אל האור, אל העולם הגדול.

הבה נחליט כי אנו מפסיקים לבדל את עצמנו, להקיף את עצמנו בחומות ובמקום זאת אנו מנצלים את ההזדמנות שניתנה לנו להפוך את הגמגום שלנו, את היומיום שלנו לנחלת הכלל. הבה נחליט כי אנו מנגישים את הגמגום שלנו לחברה, מתחילים בסביבה הקרובה לנו ומשם מרחיבים את המעגל. מישהו כבר התחיל את זה עבורנו ואנחנו צריכים רק לקחת את זה ולהמשיך עם זה הלאה.

הבה נחליט כי במקום להיתלות באילנות זרים דוגמת רשימת המפורסמים המגמגמים בעולם, אנו הופכים את עצמנו, כן כל אחד ואחד מאתנו, למגמגם מפורסם ויוצאים החוצה אל העולם, לא מתביישים בגמגום שלנו ובעיקר מדברים, כן מדברים וכמה שיותר בכל מקום שירצו לשמוע אותנו, כך נרגיל את האוזן של הסביבה לגמגום, נגרום לה להבין כי הגמגום היא לא מחלה אלא מתנה שניתנה לנו.



אז לכבודו של יום המעשים הטובים אני מבקש להודות מעומק הלב לאדם אותו אני לא מכיר אשר עשה, לטעמי, מצווה גדולה מאוד, מעשה טוב ומבורך והעלה את סוגיית המגמגמים בישראל למרכז השיח הציבורי הישראלי ולקרוא לכל חברי המגמגמים להביט על האירוע כולו כהזדמנות, כמתנה שניתנה לנו ולהבין כי כעת כל שנותר לנו הוא לאמץ אותה אל חיקנו ולעשות בה שימוש.


סבתי עליה השלום (סבתא עליזה זצ"ל) אמרה לי לא פעם ש"עם העיתונים והחדשות של היום עוטפים את הדגים של מחר".


בידינו המגמגמים היכולת להחליט האם אנו רוצים להישאר "החדשות של היום" או להישכח במהרה ולהפוך ל"עטיפת הדגים של מחר", אני כבר החלטתי, מה איתכם?