מקיאטו כפול וסודה - חלק ח'

עודכן ב: 25 אוג 2019

החלטתי להפסיק עם הכל , אמר לי ע' כשנכנס כמו רוח סערה לבית הקפה הקטן בסמוך למשרדו של "ישי" את הכל אין לי כוח. ואוו ואוו ואוו עצור רגע, בוא שב תנשום תירגע, מה קרה? ניסיתי להרגיע אותו. הפעם זה לא יעזור לך, אמר לי ע' אני נחוש בדעתי אני מפסיק עם הכל אין לי כוח, אני מרגיש מותש, מרגיש עייף, לא תצליח לשנות את דעתי, כמו שאתה עושה כמעט תמיד, די נגמר לי.



בשביל מישהו שלא רוצה לדבר על זה אמרת הרבה מאוד חייכתי אליו וע' הביט אלי ואמר, זו רק ההתחלה

בסדר גמור עניתי לו אני לא מתכוון לשנות את דעתך, אבל אפשר לשבת רגע להירגע, חבל הקפה מתקרר והקוראסון הקטן שאתה אוהב כבר מחכה לך אז בוא שב רגע. ע' התרצה והתיישב על ידי לגם באחת את המקיאטו הכפול והזמין עוד סיבוב, פעמיים כמובן. אני לא מסוגל לדבר על זה, אמר לי ע', לא שאלתי כלום עניתי, תהנה מהקפה.


ההתמודדות הזאת לא בשבילי, אמר לפתע ע', אני מרגיש שאין לי כוח אליה, היא מתישה אותי, גומרת לי את מעט האנרגיות והכוח שעוד יש לי, אני מרגיש סחוט אחרי כל פגישה ועכשיו ההתמודדות עם הבירוקרטיה המערכתית, העובדה שאני צריך להחליף מטפלת בגלל עניינים פרוצדורליים, גומרת לי את המעט כוח שעוד יש לי. זה הופך להיות גדול עלי כל העניין הזה, אני אפילו מתחיל להצטער שהתחלתי עם זה, אולי היה יותר טוב להישאר עם מה שהיה קודם, לא לפתוח את הפצע הזה, זה לא מקדם אותי לשום מקום אלא רק לוקח אותי אחורנית.

בשביל מישהו שלא רוצה לדבר על זה אמרת הרבה מאוד חייכתי אליו וע' הביט אלי ואמר, זו רק ההתחלה עוד לא אמרתי כלום ,חייך ולגם לו מהקפה, הפעם לגימה קצרה וכמו פגז שיצא מלוע של תותח החל לדבר. הוא דיבר על הקשיים ביומיום, על התחושות הרעות בנטילת התרופות, על ההרגשה של הזומבי שהתרופות גורמות לו ועל ההחלטה לא לקחת את כל התרופות, על הסיוטים בלילות ועל איך שבכל פעם הוא מגלה עוד משהו שהצליח להדחיק משהו חדש-ישן שצף ועולה, עוד סצנה שמצטרפת לסרט הרע הזה שרץ לו מול העיניים כל היום ובעיקר בלילות, בשקט, כשיש לו זמן לבד עם עצמו. על ההרגשה שהוא נמצא במסלול נסיגה מתמיד, מעין רכבת הרים כזו שנמצאת במדרון מהיר ומטלטל והוא מרגיש שהאחיזה שלו בקרון בו הוא יושב והאחיזה של הקרון במסילה עליה הוא נמצא הולכת ונחלשת.


בשלב מסוים ע' עצר לרגע את שטף הדיבור שלו, הביט לעבר השעון שלו והוסיף, "טולנא אליום" (הארכנו היום) "בדרי",(עדין מוקדם) עניתי לו וע' המשיך וסיפר לי על הדבר העיקרי שמעסיק אותו. אני מנוהל על ידי משהו גדול ממני משהו שאני לא מצליח לשלוט בו לנהל אותו משהו ענק וזה פחד, אני מרגיש שמה שמנהל לי את החיים זה פחד.


התחושה הזו, להיות מנוהל על ידי פחד, גורמת להמון רעש, לחוסר שקט, לעצבים לחוסר יכולת לעשות שום דבר, הופכת אותי לאדם שאני לא מכיר

פחד ממה שאלתי?, פחד שלא יהיה לי כוח להמשיך, פחד שאני לא אדע מה לעשות, פחד שאני לא אצליח לבלום את עצמי מההתפרצויות זעם שלי ואלא אצליח לעצור את עצמי שניה לפני, פחד שהסוד יתגלה, אני מרגיש שאני נמצא עם הראש מתחת לפני המים ומדי פעם עולה למעלה בכדי לקחת נשימה ולהמשיך הלאה, הפחד האמיתי הוא שיום אחד לא תהיה לי מספיק אנרגיה לא יהיה לי מספיק כוח להרים את אש מעל לפני המים בכדי לנשום.

זה לא קל לחיות בתחושה כזאת, אמרתי, אתה לא מבין עד כמה זה לא קל, ענה לי ע' עד כמה זה משתק אותך, התחושה הזו, להיות מנוהל על ידי פחד, גורמת להמון רעש, לחוסר שקט, לעצבים לחוסר יכולת לעשות שום דבר, הופכת אותי לאדם שאני לא מכיר.

השעה היתה שעת ערב, סביבנו בבית הקפה כבר הרימו את כל הכיסאות, ניגבו את הרצפה ומנהל המשמרת בבית הקפה ניגש אלינו והתנצל שהוא מפריע אבל הוא צריך לסגור צאת בית הקפה, זה בסדר ענה לו ע' רק תכין לנו עוד סיבוב ב"לקחת" ואנחנו יוצאים.

בוא נלך לים, הצעתי, ברגל? שאל ע', כן "עצלניקו", אמרתי זה לא רחוק, יאללה הלכנו והתחלתי לצעוד, למורת רוחו הקלה של ע' אבל... בחיים, כך למדתי, יש דברים שאפשר לא לשם אליהם לב, או לפחות להתעלם מהם כלפי חוץ והכל למען מטרה מקודשת.

או שהרחיקו את הים, או שהפרשנות שלך לקרוב השתנתה, אמר ע' לאחר מס' דקות של הליכה, כבר מגיעים אמרתי לו קצת הליכה לא הזיקה לאף אחד, קצת כן אבל זה הרבה קצת, ענה ע' בחיוך. אני כבר יכול להריח את הים, אמרתי לע' והוא חייך אלי ואמר גם אני מצליח זה סימן שאנחנו באמת קרובים

את בית הקפה אליו נכנסנו הכיר לי "איתן", חבר אשר היה פוקד אותו מידי בוקר בדרך לעבודה, היה לו שולחן שמור, מחוץ לבית הקפה, מתחת לעץ גדול, שם הוא היה "שותה את הקפה האחרון לפני הכניסה למירוץ המטורף של היום" עם המנה הקבועה שלו חביתה מחלבונים , טונה במים, עגבניות, פלפל חריף ומיץ תפוחים, ארוחת הבוקר רגע לפני הבלגאן.

סיפרתי לע' על "איתן" ועל בית הקפה, כאשר לפתע ניגשה אלינו המלצרית הראשית שזיהתה אותי, כבר הרבה זמן שלא ראינו אותך? חייכה אלי, חשבתי שעזבת את הארץ, לא עניתי לה הייתי קצת עסוק, חייכתי אליה, איתי, פנה אליה ע' הושיט לה יד הציג את עצמו ואמר לה, בזמן האחרון הוא עסוק איתי לא עוזב אותי לרגע ובין השניים התפתחה שיחה ערה כמו שרק ע' יודע לעשות.

זה באמת לא בסדר שלא הבאת אותי אף פעם לפה זה באמת לא יפה מצדך, פנה אלי עם קריצה קלה, מה אתה מתבייש בי?, ע' חזר לרגע להיות ע' הישן והטוב שהכרתי בעבר זה שיכול ליצור קשר תוך שניה עם כולם ,בדרך המיוחדת שלו ואכן כך היה תוך דקה החלה שיחה בינו לבין המלצרית, כאשר הוא בדרכו המיוחדת שב ו"מאשים אותי" שלא הבאתי אותו קודם לבית הקפה, דבר שמעלה חיוך על פני כולנו והיא ממשיכה ומגוללת בפניו את קורות חייה מבלי ששמה לב לכך. בשלב מסויים ביקש ע' להזמין והמלצרית ענתה לו אני יודעת מה הוא מזמין את הקבוע שלו, אגב כך שהצביעה עלי, מה איתך? בדיוק כמוהו, ענה לה ע'. עוד אחד שקלקלת עם המקיאטו הכפול שלך והסודה? שאלה בחיוך, קלקלנו אחד את השני ענינו לה שנינו ביחד מבלי שתכננו את זה.

הקפה הגיע וע', המשיך את השיחה מהמקום בו עצרנו, המקום של הפחד, ע' הסביר לי ובעיקר לעצמו את המקום של הפחד בחיים הנוכחיים שלו ואת המשמעות של החיים הללו, את העניין של לחיות כאשר אתה מנוהל על ידי פחד גדול ממשהו שאתה לא באמת יודע מהו, או כמו שע' הגדיר את זה הפחד שיום אחד יגמר לי הכוח להיאחז בזיזי הסלע, באותן נקודות אחיזה שעוזרת לי להרים את הראש למעלה לנשום אויר.

ומהי אותה נקודת אחיזה מבחינתך? שאלתי את ע', שענה לאחר שתיקה קצרה, הפגישות איתך והמפגשים עם "יעל" וגם עם "ישי". ואתה רוצה לעזוב את נקודות האחיזה הללו את הפגישות עם "יעל" ועם "ישי"? זה לא מסתדר לי עם ההיגיון של לרצות להרים את הראש מעל המים, אמרתי לו.


ע' השתתק ובעניים דומעות הביט אלי ואמר לי אין לך מושג כמה אתה צודק וכמה אני מפחד מזה מהרגע שיגמר לי הכוח להיאחז.