מקיאטו כפול וסודה - חלק יד'

הייתי אתמול בערב בים, אמר לי ע' , אשתי לקחה אותי להליכה על חוף הים הוציאה אותי מהבית לאוויר הפתוח היה ממש טוב, עצרתי את עצמי לא להיכנס למים, אתה מכיר אותי כשאני רואה מים אני חייב להיכנס, אבל הפעם היה משהו שונה, משהו אחר, היתה אוירה רגועה, ים, שקיעה, רוח ואשתי אוחזת בידי באמת משהו אחר.

לא הצלחתי להוציא מילה הדבר ביחיד שהצלחתי לעשות באותו רגע היה להביט אל הים, אל הגלים, להאזין לשקט ולחבק אותה והיא כמו תמיד היתה שם בשבילי גם ברגע הזה, כולה בשבילי

אני מקווה שאתה לא מקנא? שאל ע' בחיוך, במי באשתך? עניתי, ממש לא מקנא בה אלא ההפך מההכרות שלי אתך אני יודע מה היא עוברת ואם היא מצליחה לסבול אותך כבר מעל לשלושים שנה אז היא באמת צדקת, באמת משהו מיוחד.

אם כבר דיברנו על אשתי, אמר לי ע', אני באמת לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה, היכולת שלה להכיל אותי להיות שם בשבילי כל פעם שאני צריך ממש מדהימה, לפעמים נדמה לי שהיא מוותרת על עצמה למעני וזה לא קל לי, ההבנה הזו שהיא נמנעת מלעשות דברים, מלהגיד לי כל מיני דברים, להגיב לדברים ולמעשים שלי מצד אחד עוזרת לי מאוד אבל מצד שני לא קל לי עם זה עם העובדה שאני מביא אותה למצב הלא פשוט הזה.

היכולת שלה להמציא את עצמה מחדש כל פעם עבורי מדהימה אותי לא אחת היא מקדימה אותי היא שם עבורי עוד לפני שאני מבין שאני אצטרך אותה, אני לא מבין איך היא מצליחה לעשות את זה. אולי היא מכירה אותך יותר טוב ממה שאתה חושב? שאלתי אולי אצלה אתה לא יכול לעשות את המשחקים שעשינו במשך שנים רבות, ההתחפשות הזו למשהו אחר. אתה זוכר מה אמר לנו פעם "האיש עם האופניים" האישה היא מכונת האמת הכי טובה שיש והבעל הוא האחרון שיודע, זוכר את זה.

טוב אתה, אמר ע', מאיפה הבאת את הציטוט הזה, "האיש עם האופניים" אגדה בחייו, החזרת אותי עכשיו הרבה מאוד שנים אחורה, אמר ע', לתקופה בה הכל נראה יותר פשוט, יותר בטוח ובעיקר יותר יציב. אפרופו יציבות, אמרתי לע' נראה לי שאתה צריך ללכת כדי שלא תאחר לפגישה שלך עם "חן".

תשתה קפה, שאלתי את ע' כאשר חזר מהפגישה עם "חן" אתה נראה כמו מי שמאוד ממהר. בוא ניסע הביתה, אני חייב אוויר ובאותה נשימה הזמין מאיציק סיבוב כפול עבור שנינו.

תדע לך, אמר לי ע', שלאורך כל הפגישה עם "חן" לא יכולתי להפסיק לחשוב על אשתי, על ההקרבה שלה עבורי, על המחירים הכבדים שהיא משלמת. דיברת על זה עם "חן" שאלתי את ע', כן דיברנו על זה רוב הפגישה, למרות שזו היתה הפגישה הראשונה שלנו ו"חן" ביקשה ממני לספר על עצמי אני הרגשתי שאני חייב לשתף אותה בנושא, הרגשתי שזה מבעבע בתוכי וצריך לצאת, ברגע שאפשרתי לזה לצאת החוצה זה ממש התפרץ, כמו לבה שמתפרצת מלועו של הר געש, ככה הרגשתי וזה באמת יצא החוצה.

ככל שדיברתי על זה יותר, ככל שהוצאתי את זה החוצה, הבנתי עד כמה המחירים שהיא משלמת גבוהים, עד כמה היא מבטלת את עצמה בגללי, הבנתי עד כמה אני לא יכול לעשות עם זה כלום ובעיקר הבנתי עד כמה אני בר מזל שהיא שם עבורי. אני לא באמת יודע איך הייתי עובר את זה בלעדיה, הנוכחות שלה ביומיום שלי בן אם היא באה לידי ביטוי רק במבט או בחיוך או אפילו רק בידיעה שלי שהיא שם, היא אחד העוגנים המרכזיים שלי שמאפשרים לי לצלוח את היום. אחד העוגנים שמאפשרים לי להמשיך הלאה בידיעה שלא משנה מה יהיה, לא משנה באיזה מצב אני אהיה, עד כמה הסערה שבתוכי תהיה גדולה ומטלטלת תמיד יהיה לי במה להיאחז, כי היא תהיה שם איתי ועבורי .

אתמול בערב כשהיינו בים רציתי להגיד לה כל כך הרבה דברים להגיד לה מה אני מרגיש, להגיד לה שאני רואה את המחירים שהיא משלמת, שלא טוב לי עם זה שבגללי היא מבטלת את עצמה רציתי להגיד לה כמה אני אוהב אותה וכמה אני מאושר שהיא שם בשבילי אבל לא הצלחתי להוציא מילה, במקום זה הגרון נחנק ואני שלא סותם את הפה לרגע שיכול לדבר שעות עם אנשים על הכל, לא הצלחתי להגיד כלום. לא הצלחתי להוציא מילה הדבר ביחיד שהצלחתי לעשות באותו רגע היה להביט אל הים, אל הגלים, להאזין לשקט ולחבק אותה והיא כמו תמיד היתה שם בשבילי גם ברגע הזה, כולה בשבילי.

אם הדבר תלוי בה היא לא תעזוב אותך לבד, היא תהיה שם תמיד עבורך, אתה הרי יודע את זה עמוק עמוק בתוכך ואתה גם יודע שכל מה שאתה צריך לעשות הוא רק לאפשר לה את זה, את כל השאר היא כבר תדע לעשות לבדה

ע' שתק ארוכות, הביט בכוס הקפה ולא נגע בה, השקט הרועם הזה של ע' היה מאוד קשה לי, הייתי יכול להישבע שאפילו ראיתי דמעה בזווית העין שלו. הבטתי בו, באיש הגדול הזה, האיש שהיה עד לא מזמן אדם שמח, אדם שלא שתק לרגע, אדם אחר לגמרי והנה הוא יושב מולי עכשיו שותק ומביט בכוס הקפה, האיש הגדול הזה נראה לי לפתע אחר לגמרי, שטנה לגמרי ממה שהכרתי, ההכרה הזו של מה שהוא עבר מאז שאני מלווה אותו במסע לחיים החדשים שלו כהלום קרב, המחשבה הזו של חוסר האונים שלמולו הוא מתמודד, האיש הזה שיכל לעשות הכל, העציבה אותי מאוד ואולי אפילו הפחידה אותי.

אני פוחד מהיום שיגמר לה הכוח, אמר לי ע', אחרי שתיקה ארוכה, פוחד מאוד מהיום בו המעמסה שאני מעמיס עליה תהיה כבר גדולה מידי עבורה, גודלה מידי בכדי להכיל אותה ואותי, שהיא לא תעמוד בעומס הזה, בלחץ הזה, מהיום הזה שאני אבין שהעוגן הזה , המשענת הכה בטוחה הזו שלי כבר לא עומדת בעומס, שהיא קרסה תחת הנטל שנקרא ע' והלם הקרב שהיא כבר לא שם ולא כי מפני שהיא לא רוצה אלא מפני שהיא כבר לא יכולה, כי כמה כבר אפשר להעמיס על בן-אדם.

מההכרות שלי איתה, אמרתי לע' ואתה יודע שאני מכיר אותה כבר הרבה מאוד זמן, מההכרות הזו שלי איתה אני יכול להגיד לך שכל עוד שהדבר תלוי בה, כל עוד שאתה תאפשר לה להיות שם עבורך היא תהיה שם, כי אם הדבר תלוי בה היא לא תעזוב אותך לבד, היא תהיה שם תמיד עבורך, אתה הרי יודע את זה עמוק עמוק בתוכך ואתה גם יודע שכל מה שאתה צריך לעשות הוא רק לאפשר לה את זה, את כל השאר היא כבר תדע לעשות לבדה, כמו שהיא עשתה עד היום, רק תאפשר לה את זה, כמו בשיר של קרול קינג You've got a friend, אמרתי לע' והשמעתי לו את השיר, אתה יודע שיש לך חבר, במקרה שלך חברה שלא משנה מה יהיה היא תהייה זו שתגיע להיות שם עבורך, אתה יודע את זה, זכית.