מסורת זו מסורת וזה מה שכיף בה






בוקר יום ראשון, אחרי שבוע מאתגר מאוד שעבר עלי יושב על שפת הים בחיפה עם החיילת שלי, מסורת זו מסורת. שמש חמימה ונעימה קיבלה את פנינו, הים היה רגוע ושקט "פלטה" כמו שאומרת המפקדת, עצרנו בקפה של סומסום לקחת כוס תה לדרך ושתי דקות אחרי זה ישבנו על המזח, אבא ובת שתי כוסות תה, ים שקט, שמש חמימה ומלטפת והרבה הרבה שקט שכל כך היה חסר השבוע.

פתאום משום מקום נחתה על ידינו יונה לבנה עמדה והביטה בנו, לא פחדה, נשארה על המזח כמו אמרה לנו ברוכים הבאים גם אתם באתם להנות מהשמש והשקט?


ואני, לא יכולתי שלא לחשוב על המעברים והטלטלות שאנחנו עוברים בחיי היומיום שלנו משמחה לעצב, מרוגע לסערה, איך תוך שניות, מרחק של שיחת טלפון אחת המציאות יכולה להשתנות מהקצה אל הקצה ולהציב אותנו בפני אתגרים שלא חשבנו עליהם שלא התכוננו להם, אתגרים שמחייבים אותנו לשאול שאלות ולקבל החלטות כמו מה אנחנו עושים עכשיו? איך אנחנו מתמודדים?

קשת האפשרויות להתמודדות רחבה מאוד מפאסיביות וקפאון מצד אחד לפעילות ועשיה מן מצד השני. אלו גם אלו הן תגובות לגיטימיות העניין הוא שעל מנת לא להישאר תקועים במקום, על מנת לא לאפשר לסערת הרגשות להתגבר ולהשתלט עלינו מומלץ להיות בעשיה גם אם היא קטנה ונקודתית, להיות בצד שיוזם את הפעילות שמנהל את האירוע ולא נותן לאירוע לנהל אותו, עד כמה שהדבר אפשרי.

גם אם בהתחלה קשה לנו לראות את הדרך, גם אם נראה לנו שזה ממש בלתי אפשרי להתמודד עם הקושי, שאין לנו במה להיאחז ואנחנו בכוון של נפילה אנחנו צריכים להבין שזה לגיטימי להרגיש ככה זה ממש בסדר.

השאלה היא מה אנחנו עושים במצב הזה האם אנחנו נותנים לו להשתלט עלינו ולהמשיך להוריד אותנו למטה, או שאנחנו נותנים לו את המקום שלו, לא מתעלמים ממנו אבל מחליטים שאנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים כדי לצאת ממנו ולהתחיל לצעוד קדימה, להתחיל לבצע פעולות קטנות שיכניסו אותנו לתהליך של עשיה.