.png){kind=logo}
לפני שהטפטוף יהפך למבול
אני חייב למצוא שער לא נעול
כי שוב חזר אלי הבלוז
חייב לצאת, חייב לזוז
יש רגעים בהם אני מרגיש שהטפטוף אצלי הופך אוטוטו למבול רגעים כאלו שאני ממש חייב למצוא שער לא נעול, לצאת לזוז, ברגעים האלו אני מחפש את אהוד בנאי והולך לראות הופעה שלו
לפני כשבועיים הרגשתי ככה, ממש רגע לפני שהטפטוף הפך למבול נסעתי לראות הופעה של אהוד בנאי בקיבוץ יפעת.
על הבמה עמד כמו תמיד אהוד, בצניעות המיוחדת שלו נטלו פוזות ואגו כאילו והודה באופן אישי לכל אחד ואחת מהצופים שהגיעו להופעה בדרך המיוחדת שלו כמו שרק הוא יודע.
הפעם היתה ההופעה יחד עם תזמורת ירושלים מזרח מערב, עיבודים מיוחדים לשירים המוכרים של אהוד הפכו אצלי את החוויה של ההופעה למיוחדת במינה, לכזאת שהיה שווה בהחלט לנסוע עבורה עד לקיבוץ יפעת.
כשאהוד שר על הילד בן שלושים זה שיש לו חום גבוהה נזכרתי בפרק המדהים בפודקסט שיר אחד בו הוא מספר את הסיפור שמאחורי השיר ואת סיפור חייו את המסע שעבר מאז ועד היום.
"את עכשיו כמו כוכב, מנצנץ במרחב, את חזרת אל ביתי כן עכשיו את איתי, אני קורא בשמך לביתי" הוא שר ונראה היה כאילו והוא מדבר עם אמא של באותו רגע קסום על הבמה.
פתאום כל השירים נשמעו לי קשורים באורח פלא לסיפור חיי, לתחנות השונות שעברתי ואני עדין עובר לשביל עליו אני פוסע זה שמתחיל כאן, שהוא לא סלול, לא תמיד מסומן ולעיתים הוא לא ברור בכלל, מסע שלאהוד בנאי ולשירים שלו יש בו חלק חשוב ולא מבוטל.
יש רגעים בהם אני מרגיש שהטפטוף אצלי הופך אוטוטו למבול רגעים כאלו שאני ממש חייב למצוא שער לא נעול, כזה היה הרגע ההוא לפני כשבועיים.
את השער הזה מצאתי ההופעה של אהוד בנאי, שער שאפשר לי לעבור דרכו ולעלות שוב על השביל של חיי, להמשיך לצעוד עליו ולהתחיל לראות שוב את מלאכי הציפורים שמלווים אותי מלמעלה ואת האור שנדלק לפתע מרחוק שעוזר לי לא לסטות כדי שאוכל לחזור, תודה לך אהוד.