על מסרים, מסירות וטיול אחרי צבא לסין

היום לפני שנתיים יצאתי לחופשת שחרור אחרי 32 שנות שרות בצה"ל , ארזתי את עצמי לקחתי תרמיל ויצאתי לטיול של אחרי הצבא, כן גם בגיל מבוגר עושים את זה, אמנם במתכונת יותר מצומצמת של שישה עשר ימים, טיול אחרי צבא לסין עם קבוצה מדהימה של אנשים מדהימה בגילאים שונים שאת רובם הכרתי טרם היציאה לטיול ואת מי שלא הכרתי במהלכו.

עבורי היתה זו חוויה של גילוי ומפגש בלתי אמצעי עם תרבות חדשה שלא הכרתי עד אז, מעבר לסיפורים ולסרטים, של מראות מדהימים שקשה לתאר את יופיים, של פרויקטים עצומים דוגמת החומה הסינית, הכפר האולימפי, העיר האסורה והגשר התלוי, של עוני ,פשטות ודלות אותם פגשנו לאורכו של המסע ומאידך של העושר המדהים בערים הגדולות דוגמת בייג'ין ושנחאי על כל הבעייתיות שיש בכך.

לאורכו של המסע שוחחתי ארוכות עם המדריכים השונים שלוו את הקבוצה, שיחות א-פורמאליות על שנגעו בחיי היומיום שלהם. ההתחלה היתה תמיד קשה היה סוג של פחד, התשובות היו קורקטיות ומתחמקות, אך כאשר "הופשר הקרח" השיחה הפכה להיות פתוחה יותר. לא אחת ניתן היה ללמוד בשיחות אלו הרבה יותר על המצב בסין ועל המציאות בה הם חיים ממה שלא נאמר או ממה ששפת הגוף שלהם אמרה מאשר ממה שנאמר מילולית בשיחה עצמה, עבורי זו הייתה התנסות מדהימה ומלמדת

ארזתי את עצמי ותרמיל לטיול אחרי צבא לסין

.

לא משנה על מה דיברנו תמיד הגענו לדבר על המחיר היקר שמשלמים התושבים, האזרחים הפשוטים, הסינים שמתגוררים בכפרים ובערים שאינן הערים המרכזיות, על החיים בצילו של "האח הגדול" שמפקח עליך בכל מקום רואה הכל ושומע הכל, כך הם מאמינים, שגורם לך לחיות בפחד, להרגיש קטן ובעיקר הופך אותך לצייתן וגם על המחיר שנאלצים לשלם אלו המתגוררים בערים הגדולות דוגמת שנחאי ובייג'ין.

לא יכולתי שלא לחשוב על שלוש הבנות שלי שגדלות במדינה חופשית, שיכולות להגיד מה שהן רוצות, לעשות מה שבא להן, להאזין לאיזה סוג מוסיקה שהן רוצות, להתהלך ברחובות בביטחון (טוב זה, לצערי הרב, לא כל כך מדויק אצלנו בעיקר לנשים, אבל עדיין רחוק מלהיות דומה למה שראיתי), יכולות לגלוש חופשי ברשת האינטרנט ולגדול להיות נשים עצמאיות, דעתניות וחופשיות ללא מגבלות וכל זאת במדינה, שגם אם לעתים יש לנו ביקרות על הדרך בה היא מתנהלת וגם אם לעתים לא "הכל זהב" שאומר השיר, הרי שהן יכולות להביע את דעתן בגלוי וללא חשש. ניסיתי לדמיין מה היה עובר עליהן אילו נולדו בסין ולתוך איזו מציאות הן היו גדלות, מחשבות שלמען האמת די הפחידו אותי.

אחת האהבות הגדולות שלי, שבאה לידי ביטוי באופן מיוחד במסע הזה לסין, היא להיפגש עם אנשים ולדבר איתם בין אם מדובר בפגישה מתוכננת מראש או בין אם בפגישה אקראית ברחוב או בכל מקום אחר בו אני נמצא. מכל אחת מהפגישות הללו אני יוצא נשכר, מלא בהודיה לבן השיח ולמטען אשר קיבלתי במהלכה של הפגישה, אני מאמין גדול בכך שמכל אינטראקציה בין שני בני אדם ניתן ללמוד, למידה שהיא לא פחות חשובה מאחותה החיובית.

כשרואים את עצמך על מסך הסלולרי בפעם הראשונה בחיים

במהלך הפגישות הללו אני מנסה ללמוד גם על האופן בו מועברים אלי המסרים על ידי בן שיחי (שפת גוף, מבט, טון דיבור, מנח גוף) וגם על האופן בו הוא קולט, מעבר ומפרש את המסרים שאני מעביר אליו במהלך השיחה, מהי התגובה שלו לדברים שלי ומה הפער, באם הוא קיים, בין הנאמר במילים לבין הנאמר בדרכים אחרות, לא מילוליות באמצעות שפת הגוף.

המסע לסין אתגר אותי שכן אני לא מבין מילה בסינית, למרות זאת לא ויתרתי על האהבה הזו ובכל הזדמנות שהייתה לי, ניסיתי לתקשר עם התושבים המקומיים במקומות שלהם, במסעדות המקומיות, בשווקים המקומיים, בבתי הקפה בדוכנים ובחנויות, מאתגר את עצמי כל פעם מחדש ומוצא שיטות חדשות להעברת מסרים.

מהר מאוד נוכחתי לדעת עד כמה נכונה האמונה שלי ששפה היא לא רק מילים, היא הרבה מעבר לכך. שפה היא מבט, תנועה, מחוות קטנות שחלקנו מכנים ג'סטות והיא בעיקר ההבנה שבכדי לתקשר עם משהו צריך להגיע אליו, להביט לו בעיניים, בגובהה העיניים, "לגעת בו" ולהפוך להיות חלק מהעולם שלו, חלק מהעשייה שלו, להתחבר לכאן והעכשיו שלו ואז השיחה, גם אם היא ללא מילים, קולחת והמסרים עוברים ונקלטים אחד אצל השני.

אז כאשר אנחנו באים לדבר עם אדם כל שהוא, להעביר לו מסר כזה או אחר, טוב נעשה באם נתמקד לא רק במה אנחנו רוצים לומר אלא גם באופן בו אנו אומרים את הדברים נוודה כי המסר שיוצא מפינו שווה וזהה לזה ששפת הגוף שלנו משדרת. טוב נעשה אם נביט בבן השיח שלנו וננסה להבחין האם המסר שרצינו להעביר אכן נקלט והאם ישנו פער בין מה שהוא אומר לנו באופן מילולי לבין מה ששפת הגוף שלו משדרת לנו.

יהיו כאלו שיטענו כי האחריות על העברת מסר היא רק על המוסר, היינו על זה שמעביר את המסר לצד השני, שכן אם הוא לא ווידא שהצד השני הבין את מה שהוא רצה להעביר הוא לא עשה מלאכתו נאמנה. לעומתם יהיו כאלו שיטענו כי האחריות היא על הצד המקבל שכן אם לא הבין את המסר או אם הוא לא מסכים איתו הרי שעליו לציין זאת ולא לתת לצד המוסר את התחושה ולפיה הוא הבין וקיבל את המסר בעוד שהמציאות אינה כזו.

אני מאמין כי האחריות היא עלינו, כן על כל אחד ואחד מאתנו, בין אם הוא בצד המוסר או בין אם הוא בצד המקבל, שכן לא משנה באיזה צד אנו נמצאים, המוסר או המקבל, אם לא הבענו את דעתנו ווידינו כי הצד השני (בין אם הוא המוסר או בין אם הוא המקבל את המסר) קלט והבין את דברינו כפי שהתכוונו באמת, הרי שלא עשינו את מלאכתנו נאמנה ואל לנו לבוא בטענות אלא לעצמנו.

לכן רגע לפני שאנו מאשימים את הצד השני כדאי שנחשוב לרגע, האם באמת העברנו את המסר שרצינו בצורה ברורה ונהירה? האם שפת הגוף שלנו שידרה את אותו מסר שהפה שלנו העביר? האם אנחנו בטוחים שהצד השני הבין אותו כפי שרצינו? אם לא כדאי שנשקיע בכך עוד מאמץ קטן לוודא כי אכן המסר הועבר בצורה הנכונה והאמיתית.

ועוד טיפ קטן, כאשר אתם מדברים עם האחר, הביטו לו בעיניים וראו מה הן משדרות, התבוננו בשפת הגוף שלו, כיצד הוא מגיב לדבריכם, האם ישנו פער בין המסר אותו הוא מעביר בצורה מילולית למה שמשדרת שפת הגוף שלו, זכרו שם טמון המפתח להבנה ולקבלת התשובה האמיתית לשאלה, שפת הגוף ובעיקר העיניים אומרות הכל.

אז אם גם אתם מבינים את החשיבות שבנושא העברת מסרים אפקטיבית ומעוניינים ללמוד כיצד עושים את זה נכון? ללמוד מהו מסר אפקטיבי? כיצד בונים אותו וכיצד מעבירים אותו נכון? מי אחראי לכך שהמסר ייקלט, יהיה אפקטיבי וישיג את מטרתו? ומה הקשר של כל זה למודל אפר"ת לפרשנות מתקדמת ולתקשורת בין-אישית אפקטיבית ובונה? יש לי עבורכם הצעה מעניינת

מזמין אתכם ליצור איתי קשר ולדבר איתי על הסדנה "על מסירות ומסרים" אותה אני מעביר העוסקת בנושא מסרים אפקטיביים

אז איך מתקשרים:

על ידי לחיצה כאן

או בטלפון 053-3404206

או במייל benshmuelz@gmail.com

מחכה לשמוע מכם

צח בן-שמואל, מאמן אישי

פיתוח אישי-לשים את עצמך במרכז

053-3404206