מקיאטו כפול וסודה- חלק ט'

חשבתי הרבה על מה שדיברנו בפגישתנו הקודמת,אמר ע', על נקודות האחיזה וזה לא מרפה ממני, זה הזכיר לי את הסיור לפולין בו השתתפתי לפני שנה, עדים במדים. היה קטע אחד ביער לופוחובה צעדנו כולנו, כל המשלחת אל מעבי היער לעבר בורות ההרגשה שם חיסלו ביום אחד את כל הקהילה היהודית שהייתה באזור.

"הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה

תוך כדי ההליכה הטרידה אותי רק מחשבה אחת דמיינתי לעצמי אותי ואת המשפחה שלי צועדים בטור הארוך, עם כל הכפר וכל מה שמטריד אותי זה למי אני נותן קודם יד, שתי ידיים, שלושה ילדים, למי אני נותן יד קודם, לפתע מצאתי את עצמי מזיז את הידיים באופן לא רצוני וקופץ אותם בתנועה של אחיזת יד של משהו אחר, שתי ידיים שלושה ילדים, שתי ידיים שלושה ילדים

מאז המחשבה הזו לא עוזבת אותי כמו גם התנועה הזו של הידיים, אני מוצא את עצמי עושה אותה לא אחת וגם כאן במקרה הזה של נקודות האחיזה, החיבור הראשון, האסוציאציה הראשונה שלי הייתה אותו מסע במעבי יער לופוחובה וההבנה שאני נמצא בנקודה שהיא בלתי אפשרית מבחינתי, שתי ידיים שלושה ילדים.

איך זה מתקשר, שאלתי? אני מרגיש כמו במסע, אימתני, מפחיד, מסע שאני לא שולט בו על שום חלק שבו, אני לא מוביל את עצמי אלא מובל, מובל למקום שהוא לא טוב עבורי, מקום כואב, מקום שאני לא רוצה להיות בו בעיקר מקום מפחיד. הדבר היחיד שאני מבין במסע הזה הוא שיש כוח גדול הרבה יותר גדול ממני, שאני לא מסוגל להגדיר אותו אלא במילה אחת פחד, שהוא זה שמנהל אותי , את היומיום שלי, את המסע המטלטל הזה שאני נמצא בו עכשיו.

בתוך כל הסערה הזו יש רק משהו אחד שברור לי, לא משנה מה אני אעשה, אני נמצא כרגע בסיטואציה של שתי ידיים לשלושה ילדים, שזהו מצב בלתי אפשרי מבחינתי מצב שאני לא שולט בו על כלום אלא הוא שולט, מוליך אותי, מכריח אותי להיות במקום הזה של שתי ידיים לשלושה ילדים.

מאז השיחה האחרונה שלנו אני מוצא את עצמי מזיז את הידיים באופן בלתי רצוני , בדיוק כמו במסע ביער לופוחובה לצדדים בתנועה של אחיזת כף יד של משהו אחר, זה מטריף אותי.

אצלי בראש, אמרתי לע', מאז הפגישה האחרונה שלנו לא מפסיק להתנגן השיר של פורטיס וסחרוף, ניצוצות, זוכר אותו?

ואללה, נאורו לפתע עיניו של ע' אתה כל כך צודק ואוו זה ממש מדהים, ע' פנה למלצרית ביקש ממנה "את הרגיל שלנו" ושאל אותה אם הוא יכול לבקש שיר, לרגל יום ההולדת שלי שחל היום, מיותר לציין שלא היה לי יום הולדת אבל ע' כמו ע' בדרכו המיוחדת השיג את המטרה.

מספר שניות לאחר מכן התחיל להתנגן לו השיר ברקע, ע' ביקש מהמלצרית להגביר את העוצמה של השיר, "הוא כבר קצת מבוגר ולא שומע טוב זה מהטנקים", הצביע לעברי ומיד התחיל לשיר את השיר עם המון כאב. נראה כי הוא נכנס עמוק מאוד לתוך השיר ואם אני לא טועה ניתן היה לראות אפילו דמעות בזווית העין שלו.

השיא היה בקטע על הפחד: "הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות, את חוש הזמן לאן? אני הולך ומסתבך, ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע, כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה"

זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב

ואוו שיר ענק, אמר ע' וביקש מהמלצרית לשים אותו שוב, הוא מאוד אוהב את השיר הזה וזה היום הולדת שלו היום, את יודעת לא אומרים לא לילד יום הולדת. המלצרית השמיעה את השיר שוב ולאחר שהוא הסתיים יצאה אלינו עם עוגה וזיקוק לכבוד היום הולדת כאשר ברקע מנגן לו שיר יום הולדת והיא ובעל בית הקפה שרים יחד עם ע' שיר יום הולדת לילד שאין לו יום הולדת.

עברנו מסע ארוך היום אמרתי לע', התחלנו ביער לופוחובה וסיימנו את החלק הזה שלו עם פורטיס וסחרוף, חתיכת מסע. זה עוד לפני הפגישה שלי עם "יעל" אמר ע' אני מרגיש מותש עוד לפני הפגישה, אף פעם לא הרגשתי ככה, מעניין איך היא תעבור ואיך אני ארגיש אחר כך, בטח אהיה מפורק.

ע' עזב את בית הקפה לכוון ביתה של יעל ואני נותרתי עם התחושה המורכבת של השיחה שלנו. להשמיע לך שוב את השיר, שאלה המלצרית, דווקא אחלה שיר התאהבתי בו, אחרי הכול היום זה יום ההולדת שלך? מבלי שחיכתה לתשובה החל השיר להתנגן שוב, "צועק אל הירח, בוכה ומקלל מסתובב כמו כלב, מוכה ומיילל", חשבתי על ע' ועל הלם הקרב שלו ובעיקר עד כמה השיר הזה כאילו ונכתב על הלומי הקרב, כאילו ונכתב על ע' ועל סיפור החיים שלו.

שמענו את השיר בלופ חמש פעמים, אמר ע' עם כניסתו לבית הקפה. "יעל" הזו אלופה, היא לא הכירה את השיר קודם אבל לאחר השמעה ראשונה, שמענו שוב ושוב את השיר ואפילו עברנו על המילים, סיפרתי לה גם את הקטע על המסע לפולין ועל יער לופוחובה ועל העובדה שההרגשה הזו של שתי ידיים לשלושה ילדים חזרה אלי לאחרונה ובעוצמות גבוהות מאוד.

את רוב הפגישה ניהלנו על השיר, על המשמעות שלו בעיני ועל האופן בו הוא מתקשר אלי בעיקר הקטע של "זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב" והקטע על הפחד ש "מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה" קטע קשה אבל אמיתי זה בדיוק מה שאני מרגיש, מרגיש שאני " צועק אל הירח, בוכה ומקלל, מסתובב כמו כלב, מוכה ומילל"

היא ביקשה ממני לכתוב את מילות השיר בכתב יד ואחרי זה קראתי את מה שכתבתי, כמובן שהכתב לא היה ברור וקריא אבל לא הייתי צריך את זה המילים כאילו יצאו מתוכי, משהו שם התפרץ ומאז זה לא עוזב אותי, ממש כמו לרקוד עם שד

להאזנה לשיר לחצו כאן, למילות השיר לחצו כאן