כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו

כשאמות, משהו ממני ימות בך

הנוף שנשקף מחלון הקומה הוא מדהים, כל העיר תל אביב נפרשת לנגד ענייך, אפילו את הים אפשר לראות וביום בהיר וטוב עם ראות משובחת אפשר גם לראות נוף מדהים רגוע ושלו למרחוק על למעבר לאופק.

הנוף הזה שנשקף מהקומה הזו עומד בניגוד גמור למה ולמי שנמצאים בקומה הזו, בחדר ההמתנה, מנוחה, הספרייה. באותה קומה, הקומה של הכימו והטיפולים כמו שקוראים לה חלק מהאנשים שנמצאים בה, אני קראתי לה בזמנו, הקומה של המלחמה לחיים.

בקומה הזו עם הנוף הנפלא הרגוע והשקט ישנם שלושה סוגים של אנשים, ישנם את האנשים המיוחדים שעושים את כל מה שהם יכולים על מנת להקל לסייע, לעזור למי שנמצא בה להעביר את השהות בצורה הטובה ביותר תרתי משמע, אלו הרופאים, האחיות והאחים, הצוות וגם הדודות שעוברות עם העגלה ומחלקות כריכים ושתיה "קח מה אכפת לך, שיהיה לך משהו מתוק וחם"

ישנם את האנשים המודאגים, אלו שמרגע הכניסה למעלית נעתקת נשמתם, אלו שהפחד מהאובדן של היקר להם משתלט על כל חלקה קטנה וטובה בגופם, משתק אותם, מקשה על הנשימה וגורם להם לתחושה של בלבול מהולה בפחד.

בקומה הזו עם הנוף המדהים, הרגוע והשלו ישנם גם את הגיבורים אלו שמגיעים כשהם מלווים באנשים המודאגים, מגיעים להילחם על חייהם מלחמה של גיבורים, מלחמה כואבת, שורפת, שפוגעת לא אחת בגוף, מותירה את סימניה בין אם בהתקרחות, בין אם בהקאות או בתופעות אחרות שונות ומשונות.

כל אחד מהגיבורים הללו נלחם את המלחמה האישית שלו באופן בה הוא בוחר או מסוגל להילחם ואין מלחמה אחת טובה, נכונה או הרואית יותר מהמלחמות האחרות של הגיבורים האחרים באותה קומה עם הנוף המדהים.

המשותף לכל הלוחמים הגיבורים הללו ולמלחמה האישית שלהם הוא הרצון העז שלהם לחיות, לעבור את התקופה הזו ולנצח, כן לנצח, גם אם מדובר בניצחון רגעי, קטן, שלפעמים רק הם מרגישים אותו, לעבור את הטיפול הנוכחי בשלום, בלי יותר מידי כאבים, בלי שכל הגוף ישרוף כמו אש, בלי שתרגיש מפורק לגמרי ללא יכולת לזוז, להצליח להגיע לסבב הבא של הטיפולים ואם אפשר כשאתה צועד לבד על הרגליים, או להצליח להגיע אחרי טיפול ברגל לבית הקפה הקרוב לשתות שייק מנגו קר וצונן, דברים קטנים שלרובנו נראים טריביאליים.

כשאתה מגיע לקומה הזו עם הנוף המדהים, עם כל הכאב הדאגה וחוסר הודאות, אתה מקבל מתנה, אתה מבין מהר מאוד שפרופורציות בחיים הם דבר חשוב מאוד, מונח שאנו ממעטים להשתמש בו ומבינים אותו כמעט תמיד שזה כבר מאוחר מידי או כואב מידי או מסוכן מידי וחבל שככה הם פני הדברים.

חבל שאנחנו צריכים להגיע לאותה קומה עם נוף מדהים ואנשים גיבורים במרכזה של העיר תל אביב או במקומות רבים בארץ ורק אז להבין שכדאי לנו לקחת את החיים והמציאות שלנו בפרופורציות המתאימות, להנות ממה שיש לנו, מהכאן והעכשיו.

להנות מאותם דברים קטנים ויפים שמזמנים לנו החיים, מבני המשפחה שלנו ילדים הורים חברים שכנים, לדעת לחגוג הצלחות קטנות, לא ליפול ולהתייאש מכישלונות כי בסוף הכל נלקח בפרופורציה וגם כישלון, גדול ככל שיהיה, יכול לשמש לנו כמורה דרך טוב למה שעלינו לעשות.

מירית הררי היתה אחת הלוחמות הגיבורות שליבה נדם היום

וכמו בשיר המופלא רקמה אנושית אחת קטנה

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני

ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי

ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

ואם אחד מאיתנו

הולך מעמנו

משהו מת בנו -

ומשהו, נשאר איתו

הנוף שנשקף מחלון הקומה הוא נוף מדהים, כל העיר תל אביב נפרשת לרגלך אפילו את הים אפשר לראות וביום בהיר וטוב עם ראות משובחת אפשר לראות נוף מדהים רגוע ושלו למרחוק עד למעבר לאופק.

מוקדש לזכרה ולזכרם של כל אחיותי ואחי הגיבורים שהמלחמה לחיים הכריעה אותם.