מקיאטו כפול וסודה - חלק יג'

עידן החן

קוראים לה "חן" דיברתי איתה היום בטלפון, קבענו להיפגש מחר לפגישת היכרות, היא תלווה אותי עכשיו בטיפול הפסיכולוגי. איפה אתם נפגשים? שאלתי את ע'. ביחידה לתגובות קרב בתל-השומר, אז ל"יעל" החדשה שלך קוראים "חן"? שאלתי, זו גם דרך מעניינת להציג את זה ענה לי ע'.

ואם כבר הצגת את זה ככה אז גם לך יש משימה, כפולה, אחת ללוות אותי לפגישות עם "חן" ושניה ולא פחות חשובה למצוא לנו "קפה-סגור" חדש כי זה שנמצא על יד הבית של "יעל" כבר לא רלוונטי לצערי.

בדרך כלל זו אשתי שסופגת את כל התפרצויות הזעם, את כל הכעסים, סופגת כמו שרק היא יודעת לספוג. אני לא עושה לה את החיים קלים, אני רק הולך ומתדרדר, הולך ומאבד את זה והיא שם לספוג את זה

כפי שאני מבין, עניתי לע', לגבי הראשונה יש רק אופציה אחת והיא ללוות אותך ואנו אעשה אותה בצער מהול בשמחה. צער, בגלל הסיטואציה בה אתה נמצא היום ושמחה בגלל החברות שלנו וההבנה כמה זה חשוב לך. לגבי "קפה-סגור", אז יש לי בשבילך הצעה שלא תוכל לסרב לה תתחיל להתרגל ל"קפה של איציק ונהגי המוניות", זה ה"קפה-סגור" החדש שלנו, איפה זה יוצא שאל ע', בעצם מה אכפת לי הרי בכל מקרה ניסע לשם ביחד.

למחרת וכדרכו בקודש, כאשר הוא מגיע אלי, ע' פתח את הדלת, אמר שלום וניגש ישר למקרר.

מה לא הכנת כלום, אין שניצלים, שאל ע' כשהוא סורק את המקרר. תשע בבוקר, על איזה שניצלים אתה מדבר שאלתי. מה זה קשור? אמר ע', אין זמן לשניצל, שניצל זה מאכל שהוא מעבר לזמן ולמקום. לפחות יש עוגיות או איזה עוגת תפוחים? ועוד לפני שעניתי פתח ע' את הארון הוציא את הקופסה והתחיל לאכול את עוגת התפוחים ותוך כדי גם לכרסם מהעוגיות.

שנעשה קפה? שאלתי, חשבתי שכבר לא תציע, אמר, אבל אל תתקמצן עלי, תטחן לי פולים טריים, תשקיע בי קצת, קרץ ע' לאשתי שהצטרפה אלינו לפינת האוכל.

אני מקווה שבך הוא משקיע יותר, שהוא טוחן לך קפה?. טוב יאללה בוא נצא חיסלת את כל העוגיות אפשר לצאת לדרך, אני עוד רוצה לחיות אתה 60 שנה לפחות, אז להטריף אותה כמו שרק אתה יודע לא יעזור, יאללה שלא נאחר. הגשתי לע' את הקפה ויחד יצאנו לעבר הפרק החדש במסע של ע' לחיים החדשים כהלום קרב, הפרק של "חן".

אתה יודע, פנה אלי ע' לפתע, אחרי שתיקה של מספר דקות, בחודשים האחרונים אני נמנע מלנהוג לבד אני משתדל שתמיד יהיה איתי ברכב עוד משהו. בדרך כלל זו אשתי שסופגת את כל התפרצויות הזעם, את כל הכעסים, סופגת כמו שרק היא יודעת לספוג. אני לא עושה לה את החיים קלים, אני רק הולך ומתדרדר, הולך ומאבד את זה והיא שם לספוג את זה.

לפעמים היא לא נמצאת איתי ואני ממש פוחד ואז זה קורה, אני מוצא את עצמי פתאום במקום שאני לא מבין איך הגעתי אליו, שניה לפני שאני "שולף משהו מהרכב", כי הוא צפר ברמזור או ניסה לעקוף, או מקרים אחרים שבהם אני מצליח לעצור את עצמי, איכשהו ואני לא יודע איך, שניה לפני. תמיד עם התנועה של יד ימין לעבר הפונדה, לחפש את הנשק, הרצון לשלוף לדרוך ולהסתער.

אני לא מצליח להתנתק מהמחשבה מה יקרה ביום שאני אמצא את עצמי שניה אחרי וזה מפחיד.

אני אחכה לך פה, הצבעתי לעבר בית הקפה, תגיע כשתסיים. זה הבית קפה החדש שלנו? שאל ע' בתמיהה. תבוא, תבוא , תראה שלא תצטער לרגע. זה מקום קלאסי עבורך, אתה תתאהב בו מייד ובעיקר במי שיושב שם, קדימה אתה מאחר.

נפרדנו, ע' צעד לעבר שער הכניסה ליחידה לתגובות קרב, ואני ראיתי אותו הולך ומתרחק, אבל גם הולך ומתנמך, כבר לא אותו ע' ,זקוף הקומה, אלא אדם אחר שפוף יותר, אדם שהמשא על גבו הוא כל כך כבד שהוא שופף את קומתו.

כמו רימון ללא ניצרה

אני לא יודע מה להחליט, אמר ע' שעה אחרי שחזר מצד אחד אין לי כוח להתחיל הכל מחדש, ממש אין לי כוח להתחיל לספר הכל מחדש, להיכנס לפרטים, שוב להעלות את הזיכרונות לרמת דיוק גבוהה, אני מבין שאם לא אעשה ככה אז הטיפול לא שווה אבל אני מרגיש שאני לא מסוגל לזה, זה גומר אותי אין לי כוח כמעט ואמרתי ל"חן" יפה תודה ושלום וקמתי באמצע הפגישה.

ולמה לא עשית את זה שאלתי את ע', כי ידעתי שאתה תהרוג אותי. אבל באמת, כי לא היה לי נעים מ"חן" היא כל כך בסדר, כל כך רוצה לעזור, שלא היה לי נעים לקום ולפוצץ הכל וללכת באמצע, ישבתי שם בחדר הקטן שלה, הרגשתי כמו רימון ללא נצרה, שעוד שניה מתפוצץ, נאבקתי עם עצמי לא לתת לו להתפוצץ החזקתי אותו הכי חזק שיכולתי, היו רגעים שכמעט ואז התפרקתי, בכיתי ובכיתי הרבה, פשוט הרגשתי שזה גדול עלי רציתי לקום ולברוח לצאת משם. אבל היתה שם "חן".

אז מה דעתך שנחליט שאתה מגיע בפעם הבאה, "רק" בגלל שלא נעים לך לפגוע ב"חן", שאתה מגיע גם בפעם הבאה ולו רק בגלל שהבטחת ל"חן" ועכשיו לך תזמין לך קפה, כדי שתהיה לך סיבה נוספת למה לבוא לפה בשבוע הבא, פה אין מלצרים פה אתה מזמין לעצמך.

מה אדוני שותה? פנה איציק בחיוך המיוחד שלו לע', וזה התעשת תוך שניה וענה לו אדוני מבקש מקיאטו כפול וסודה, זה כמו ההוא שיושב שם הצביע איציק לעברי, כן, כן זה בדיוק כמו ההוא, לפעמים אני ממש מרגיש שאני זה הוא.

"תגיד" פנה ע' לאיציק, למה כולם אומרים שהקפה שלך פחות טוב מהקפה שלו? הצביע לעבר בית הקפה השני ממול, יש לך דווקא אחלה קפה, חייכתי לעצמי, נשענתי לאחור הבנתי כבר שלא נצא מכאן כל כך מהר, נזכרתי בנסיעות המשותפות שלנו לירושלים ובע' שהיה מוציא מדעתו בעלי בתי קפה, מאפיות שהיינו עוצרים שם עם השאלה הזו, אז כמו הפעם, נשענתי לאחור, חייכתי, ישבתי וצפיתי בהצגה הכי טובה בעיר, ההצגה של ע'.

אבל עד אז, יש לך ולי עוד כמה דברים לעשות, היום ובכלל, חוץ מלתכנן את ההלוויה שלך

כולם "אדום" אין אף אחד "כחול"

בדרך חזרה ע' שתק, שתיקה רועמת מהשתיקות האלו שאחריהן מגיע הרעש, השתיקות שכל כך אופייניות לע' בתקופה האחרונה, שתיקות שרק הולכות ומתגברות, שתיקות מפחידות.

יש איזשהו מקום שאני רוצה לעבור דרכו לפני שמגיעים הביתה, אני רוצה לקחת אותך רגע לראות משהו, תן לי לנהוג.

מספר דקות לאחר מכן מצאנו את עצמנו בבית העלמין. ע' צעד מהר, כמעט בריצה לעבר נקודה מסוימת בתוך בית העלמין. אתה רואה, כאן זה יקרה. אני רואה את זה כמעט כל לילה בסיוטים שלי, אמר ע' בקול נסער, כאן מסביב יעמדו כולם, ע' החל לפרט את השמות והכינויים של אותם אנשים שיעמדו מעל קברו, כל אלו שפגעתי בהם, אני רואה אותם לילה לילה והם כולם שמחים, מחייכים, מנצחים, אני לא מצליח לראות אף אחד מהקרובים שלי סביב הקבר, כולם "אדום" אין אף "כחול" אחד.

תבטיח לי שאתה תהיה כאן, הצביע ע' ,ככה אני אוכל להיות רגוע שיהיה מי שיעשה סדר, שיעשה את זה כמו שאני מתכנן.

תרשה לי להשאיר את החלק של התכנון כהפתעה, כמשימה שאני אקח על עצמי כשיגיע היום, אבל עד אז, יש לך ולי עוד כמה דברים לעשות, היום ובכלל, חוץ מלתכנן את ההלוויה שלך.