• צח בן שמואל - פיתוח אישי

מקיאטו כפול וסודה - חלק יב'

עודכן ב: 25 אוג 2019

אתה בא "לקפה-סגור" שלנו שאל אותי ע', בוודאי עניתי לו, קבענו יום, שעה ומקום ומה שנשאר זה רק שנגיע. אני כבר פה שעתיים מחכה לך אז תגיע, ענה לי ע'. הכל בסדר? שאלתי, לא הכל לא בסדר אתה מגיע?

כל הדרך לבית הקפה, על הטוסטוס שלי, הטרידה אותי המחשבה מה עבר על ע', שהביא אותו להגיע למקום המפגש שלנו שעתיים לפני הזמן, מה היה הדבר שהביא אותו להבנה כי הוא צריך את "הקפה-הסגור" שלו את המקום השקט שלו.


אתה זה סוג של מראה כזו שהחיים הציבו לי בפנים כך פתאום באמצע החיים, הזדמנות חד פעמית שניתנה לי להביט על עצמי ואל עצמי פנימה


ע' ישב כבר על יד שולחן הקבוע שלנו, על השולחן היו שני ספלים של מקיטאו כפול, שני בקבוקי סודה וצלחת של מאפים. בניגוד לפעמים הקודמות הוא האזין למוסיקה עם אוזניות. כמי שמכיר את ע' כבר המון שנים לא הייתי צריך סימן יותר טוב מזה למצבו של ע', חיבור של ע' ושל אוזניות אומר רק דבר אחד, מצב של מלחמה, עזבו אותי, אל תתעסקו איתי עכשיו, אל תדברו איתי.


ניגשתי אליו והתיישבתי על ידו, מה קורה? שאלתי, הכל דבש, ענה ע' עוד טיפה דבש ואקבל סכרת המשיך. ובכל אופן אמרתי, מה קורה? אתה והאזניות זה כמו הכרזת מלחמה על העולם, אז מה קרה שהכרזת מלחמה?


היום מוקדם בבוקר, ביקרתי בבית העלמין המצוי על יד הבית שלי, הרגשתי צורך לראות את המקום בו אני מבקר מדי לילה בחלום שלי. היה שקט, לא היו אנשים, הייתה רוח נעימה, שקט ופסטורלי, לא תאמין. שמתי לב לדבר אחד, לא שמעתי במקום ציוץ של ציפורים, לא הייתה שם הוכחה אחת קטנה, אפילו הקטנה ביותר לחיים, גם לא ציוץ של ציפור טועה שחלפה לה שם במקרה, הכל מת ואני באתי לחפש את סימן החיים הקטן הזה במקום המפחיד הזה שמופיע מדי לילה בחלום שלי חיפשתי ולא מצאתי.


מדי לילה אני רואה את ההלוויה שלי, אני רואה את כל מי שעומד על הקבר, עומדים שם כל החברים שאתה מכיר היטב, החברה מהסובארו ג'סטי האדומה, הרעפים האדומים, "דבש" וכל שאר האיקסים הדרומיים האחרים, החברה מצוק-איתן ומכל הפעילויות האחרות שביצעתי, הנמוך עם השפם והשן האחת שהלך ולא חזר ו"החברים של טוני". כולם כולם עומדים שם מסביב והם כולם מחייכים, שמחים מאושרים. מלבדם אני לא רואה אף אחד מוכר מבני המשפחה, חברים, אף אחד רק הם.

גם אני נמצא שם עומד מעל הקבר שלי ומביט פנימה, הוסיף ע'. אתמול הייתה הפעם הראשונה שראיתי בחלום יד שיוצאת מתוך הקבר שלי, זיהיתי אותה, זו הייתה היד שלי, היא התרוממה לעברי, החזיקה לי בחולצה והחלה למשוך אותי פנימה. זה היה השלב שהתעוררתי מזיע כולי, התלבשתי ויצאתי מהבית לעבר בית הקברות לחפש את החיים ולא מצאתי ומשם הגעתי ל"קפה-סגור" שלנו. היה שם מאוד שקט, מאוד מסודר, מאוד מטופח, אבל גם מאוד מפחיד, בבית העלמין, התחנה הסופית המקום בו מבינים את גודל המחיר.

אתה יודע, אמרתי לע', יש אנשים לא מעטים שחושבים שבתי קברות הם תזכורת לאובדן, אני לא מתווכח איתם. לדעתי בתי הקברות הם התזכורת החזקה ביותר שאנו יכולים לקבל לכך שעלינו לחיות את הרגע, את הכאן והעכשיו, לחיות את היום להעריך אותו ולהודות עליו.

איך אתה תמיד מצליח למצוא את הטוב בכל דבר רע, בכל קושי שאני מעלה, אמר לי ע' איך יש לך את הכוחות לבוא עם ה"דלי של הוורוד" ולשפוך אותו על כל השחור, בכל מקום שאני נמצא, איך אתה עושה את זה?


זה בזכותך, עניתי, אתה זה סוג של מראה כזו שהחיים הציבו לי הפנים, פתאום כך באמצע החיים, הזדמנות חד פעמית שניתנה לי להביט על עצמי ואל עצמי פנימה. בזכותך אני מבין הרבה מאוד דברים שלא הבנתי קודם על עצמי , אני אפילו מצליח לראות את עצמי בך, כמו בשיר של פוליקר "הצל שלי ואני יצאנו לדרך".


אני בחיים לא הייתי מצליח לחשוב שבתי קברות הם תזכורת לכך שעלינו לחיות את הרגע ולהנות ממנו, כאן ועכשיו, לחיות את החיים. בשבילי בתי קברות הם מקום מפחיד של כאב ואבדן, אמר ע' ואתה בדרך המיוחדת שלך הצלחת להאיר לי פן נוסף בעניין.


כבר שמעת אותי אומר את זה יותר מפעם אחת אבל אני אגיד לך את זה שוב,אמרתי לע', אם נקודת המוצא היא שכולנו נסיים באותו מקום בו בילית היום בבוקר, בבית הקברות, בשלב זה או אחר של החיים שלנו, אז נשאלת השאלה למה לרוץ לשם? למה לא ללכת לאט כאן ועכשיו, בחיים הנוכחיים שלנו ולהנות מהדרך? הרי אנו נמצאים במסע אל המקום אליו נגיע בסופו של דבר ממילא.


זה בדיוק כמוני, אבל ממש ההיפך אמר ע'. המלחמה היומיומית הזו כל כך מוכרת לי, אצלי היא מלחמה יומיומית על החיים. על להחליט שאני קם כל בוקר


אז אתה שואל אותי איך אני עושה את זה? אמרתי לע', אני מנסה לחיות את הרגע ולהנות ממנו עד כמה שאפשר, מנסה להודות על כל דבר קטן שאני פוגש בדרך ולשחרר כל מכשול או דבר "רע" שאני פוגש, לא להתחבר אליו, לא לתת לו להשפיע עלי. אני מנסה לתת יותר מפרשנות אחת למה שמתרחש לנגד עיני בחיי היומיום ושהפרשנות אותה אני בוחר תהיה חיובית, או כזו שלא תביא אותי למקומות בהם אני לא רוצה להיות.


זה לא קל, זה ממש לא פשוט, זו מלחמה יומיומית אבל אני מנסה להפוך אותה לדרך חיים שלי. זאת המלחמה שלי על עצמי, על דרך חיים. הדרך שלי להילחם כנגד כל הכוחות המחלישים והמורידים היא על ידי פרשנות חיובית, חיוך, הנאות מהדברים הקטנים, מאותן מתנות קטנות אותן אני פוגש לצידי הדרך במסע שלי.


זה בדיוק כמוני, אבל ממש ההיפך אמר ע'. המלחמה היומיומית הזו כל כך מוכרת לי, אצלי היא מלחמה יומיומית על החיים. על להחליט שאני קם כל בוקר, לצאת מהמיטה, לצאת אל העולם, לתקשר איתו, בעיקר עם הסביבה הקרובה שלי, עם עצמי, לעבור את היום בלי לקבל יותר מידי מכות ובעיקר בעיקר לשרוד את הלילה.


הלילות הולכים והופכים לסיוט אחד גדול, חוסר היכולת לישון, החלומות, חוסר השקט העובדה שכל רעש קטן מעיר או מקפיץ ובעיקר בעיקר חוסר השקט בראש. התמונות, זה חולף כמו סרט רע זה סרט איימים עם ריחות של מלחמה, ריחות של מוות, סרט עם המון המון סצנות, מוסיקה רועשת ובעיקר בעיקר המון רעש.


הקושי הזה רק הולך ונהיה יותר ויותר גדול, קשה ומסובך, מיום ליום ואני מרגיש שהוא באמת משתלט עלי, בדיוק כמו בשיר של ברי סחרוף זה ממש אבל ממש כמו "לרקוד עם שד" והשד הזה כל כך "מחבק ולא עוזב" השד הזה תמיד רעב ואני באמת מרגיש שאני הולך ומתרחק מהעולם, מהמקום בו אני יכול לעמוד בטוח מעל פני האדמה, מתרחק כל פעם עוד קצת עוד צעד עוד מטר. אני מרגיש שאני נמצא במסע של הישרדות, מסע קשה, לא פשוט בכלל ובעיקר מפחיד.

הפחד העיקרי הוא שיום אחד יגמר לי הכוח, בעיקר לעצמי וזה ממש משתק הפחד הזה ממש משתק.

31 צפיות0 תגובות

התקשרו אלי ונקבע פגישה

צח בן שמואל 

פיתוח אישי-לשים את עצמך במרכז

נייד: 053-3404206

מייל: benshmuelz@gmail.com

רוצים לשמור על קשר?

© 2023 by The Plan. Proudly created with Wix.com