מקיאטו כפול וסודה - חלק ד

" לא יודע איך הגעתי לכך, אני לא מכיר את עצמי ".

"ממשיכים במסע"

אז איך הולך אצל "יעל" שאלתי את ע' אחרי כחודש בו אני מלווה אותו אחת לשבוע לפגישות איתה, היא מציעה שאני אלך לראות פסיכיאטר, סיפרתי לה על מקרי ההתפרצויות שלי והיא הציעה שאלך לראות פסיכיאטר שאולי יתאים לי טיפול תרופותי, "יעל" אומרת שזה יכול לעזור.

ומה ענית לה? שאלתי, עניתי לה שאני בוטח בה ושאם היא חושבת שזה יעזור אני איתה, יפה, עניתי נראה שהיא הצליחה "לגייס אותך על מלא", הלוואי ענה ע' הלוואי, אני פשוט פוחד.

מספר ימים קודם לכן בשעת בוקר מוקדמת התקשר אלי ע' ובקול היסטרי ומתנשף אמר לי "אתה חייב לבוא לבית הקפה שבצומת אני שם, לא יודע מה לעשות לא יודע מה עבר עלי תבוא מהר".

עשר דקות לאחר מכן כבר ישבתי לידו. "אני לא יודע מה קרה לי, אמר ע', הם הקיפו לי את האוטו ואני הרגשתי פתאום כמו במארב, "פרקתי" מהרכב, חיפשתי את הנשק ולא מצאתי אותו, אז התחלתי לעשות "מעבר קהל", פתאום התעוררתי והבנתי שאני נמצא בלב אזור התעשייה, אמור לאסוף פועל שיבוא לעזור לי ולא בלב עזה, בינתיים כל הפועלים ברחו, נבהלו ממני, לא יודע מה קרה לי.

פעלתי על אוטומט, כמו שלימדו אותנו פרקתי מהרכב , בעיטה בדלת יציאה מהירה החוצה וחתירה למגע, זה היה ממש מפחיד" אמר ע' והוסיף "זו לא הפעם הראשונה שאני מוצא את עצמי בסיטואציות כאלו, לפני כמה ימים עמדתי בצומת ומישהו צפר לי מאחור, פתאום מצאתי את עצמי עומד לי הרכב שלו עם אגרוף מונף, עצרתי את עצמי בשנייה האחרונה, ממש רגע לפני, לא יודע איך הגעתי לשם. אז אחרי שסיפרתי על האירועים האלו ליעל היא המליצה לי לגשת ולראות פסיכיאטר ואמרה שאם אני מסכים לכך היא תיצור איתו קשר , אז עכשיו אני מחכה לקבל ממנה הודעה שהיא דיברה איתו וליצור איתו קשר.

ע' שנראה נסער ומבוהל מאוד שב וסיפר לי את הסיפור מספר פעמים ולאחר מכן מלמל "אני לא יודע איך הגעתי לכך, אני לא מכיר את עצמי אני לא מכיר את עצמי".

אני מרגיש שהמסע הזה הולך להיות קשה, קשה מאוד, הוסיף ע' ואני הוספתי, אבל הולך להיות

"ישי"

קוראים לו "ישי" והוא מחכה לטלפון ממני, עדכן ע' מספר ימים לאחר מכן אגב כך שהוא מתיישב בפינת האוכל בביתי, מקרב אליו את קערת החומוס שזה עתה סיימתי להכין ומתחיל "לישר" את השכבה העליונה של הקערה, "לא מבין אותך, אתה לא יודע שהנראות היא חלק גדול מהאוכל, החומוס צריך להראות יפה וישר" אמר ע' אגב כך ש"מיישר" שוב את החלק הישר ואומר "ואלכ, יצא לך חומוס טוב", תודה עניתי, את הפיתות, ביקש ע' והמשיך במלאכת היישור הכה חביבה עליו.

מתי אתה מתכוון להתקשר אליו, שאלתי את ע', לא יודע, אני צריך לחשוב על זה, ענה ע', טוב עניתי, נראה לי חבל לא לנצל את המומנטום אנחנו כבר ביחד, אולי בכל אופן תתקשר, אוקי ענה ע'.

קבעתי איתו פגישה למחר אחר הצהרים, אמר ע', מספר דקות מאוחר יותר, מה שאומר שתאלץ לשתות עוד קפה בבית הקפה הקטן שלנו, "ישי" יושב משרד על יד המשרד של "ברק" הוסיף ע' אגב כך שמכין לו פיתה נוספת עם חומוס ושתי כוסות של "חלב אריות". אני מרגיש זרמים בכל הגוף, לא יודע מה זה, אבל לא הרגשתי כך מעולם, הוסיף ע', שמעת על המילה התרגשות, או שבלקסיקון שלך היא לא קיימת, שאלתי וע' רק חייך ולא אמר דבר, הוא לא היה צריך, העיניים שלו דיברו, או ליתר דיוק צעקו, אתה מה שהוא התקשה לומר "אני צריך עזרה".

בוא הולכים, אמר ע', כאשר נכנס כרוח סערה לבית הקפה לאחר הפגישה עם "ישי" למחרת היום, לאן שאלתי, הולכים, הולכים ענה ע', לאן שבתי ושאלתי, לבית המרקחת ענה ע' קיבלתי מרשמים לכדורים, ענה ע', הולכים לבית המרקחת. אולי תשב רגע, תירגע, תנשום רגע לפני שנלך לקחת את הכדורים, ספר מה היה. ע' הביט עלי במבט נזוף משהו "צודק", ענה ומיד פנה אל המלצר והזמין לנו קפה.

היתה פגישה קשה, התחיל ע', הוא נתן לי מרשמים לכדורים, רוצה שאני אתחיל לקחת אותם כמה שיותר, גם הוא כמו "ברק" ו"יעל" אבחן אותי כ-PTSD. סיכמנו על מתכונת של פגישה אחת לחודש אצלו. בוא נתחיל מהתחלה, עצרתי את ע' , כמו שהינו עושים פעם " קורותיך ביעד" בבקשה. ע' חייך והחל לספר את מה שעבר עליו אצל "ישי", איך, בניגוד לעבר הפעם, לא התקשה לעלות לקומה השלישית בה נמצא המשרד, ללחוץ על הפעמון ולהיכנס פנימה, איך ישב במשרדו של ישי וסיפר לו מחדש את כל הסיפור. "אז אחרי שהתפרקתי אלצו לגמרי, אחרי שהוצאתי הכל , "ישי" הציע שאתחיל לקחת כדורים, רשם לי מרשמים וציין כי הוא ממליץ על פגישה אחת לחודש ואני הסכמתי מיד, ורק אחרי שהסכמתי הבנתי למעשה מה עשיתי אבל כבר לא יכולתי לחזור בי" אמר.

"פעם שלישית שאני חוזר על זה" אמר ע' "וזה לא נהיה יותר קל אלא ההפך, וזו רק ההתחלה, אני מרגיש שהמסע הזה הולך להיות קשה, קשה מאוד" הוסיף ע' ואני הוספתי, אבל הולך להיות. ע' חייך, יא ערס תמיד יש לך את האמירה הזו שמשנה הכל, אמר, יאללה בוא הולכים לבית המרקחת.

The Sound of Silence

להריח את הים

ברקע התנגן לו לפתע השיר You've Got A Friend בביצוע הנהדר של - Carole King. ע' נעמד לרגע, הביט אלי בלי לומר מילה, עיניו דמעו. בוא נשב עוד קצת אמרתי, ע' לא התנגד ושנינו חזרנו לשבת בבית הקפה עד לסיומו של השיר, הפעם להפתעת שנינו בלי שהזמנו קפה ובלי שאף אחד מהמלצרים ניגש אלינו.

שיר חזק, ציין ע', מאוד עניתי מאוד חזק, מה הוא עושה לך כשאתה שומע אותו, שאלתי וע' לאחר מס' שניות של חשיבה ענה, "הוא גורם לי לאותו מחנק לא מוכר בגרון, לאותם סימנים מעידים שהיו הרבה קודם ושלא הבחנתי בהם, לכל מה שהוא הסטאטוס החדש שלי, החיים החדשים שלי הפוסט-טראומה שלי. למזלי, הוסיף ע', יש לי מי שמלווה אותי שקשה לי וזה המון. אני לא יודע מה הייתי עושה ללא הלווי הזה לא ההכלה הזו, איך הייתי מסוגל לעבור את מה שעברתי עד עכשיו. כמו שאמרתי לך קודם, אני מרגיש שזה לא הולך להיות יותר קל, יותר פשוט אלא הרבה יותר מורכב וכואב ובעיקר משהו ארוך מאוד, מסע ללא סיום שאותו אני לא אוכל לעבור לבד.

ע', קם והחל יוצא מבית הקפה, אתה בא? שאל, סוגרים עוד מעט את בית המרקחת, אני בא, אני בא עניתי, דבריו האחרונים של ע' והשיר ששמענו הדהדו באוזני, מדהים כמה כוחות יש לו לע', לצעוד במסע הזה שלו, אני לא בטוח שהוא מבין את זה עדין, חשבתי לעצמי.

אחרי שיצאנו מבית המרקחת שאלתי את ע' איך הוא הרגיש כאשר הגיש את המרשם לרוקח? ע' חייך, זה הזכיר לי סצינה מסרטי הילדות שלנו בבית מרקחת, פחדתי שהרוקח ישאל בקול רם את החבר שלו אם איפה נמצא הציפרלקס וכולם ישמעו, בפועל הרגשתי מאוד מוזר ובעיקר הבנתי כי מעכשיו המעמד הזה של תרופות אחת לחודש הופך להיות חלק משגרת החיים שלי חלק מהמסע שלי וזה לא עשה לי טוב.

בוא לים, אמרתי לע', בוא נלך לצעוד קצת על החוף, זה יעשה לך טוב, כמו בימים הטובים של הצעידות האין סופיות שלך על החוף עם ה"שואב-אבק". בכיף, ענה ע', מאוד מתאים לי עכשיו להריח את הים, לנשום אותו עמוק לקירבי, לשמוע את השקט או The Sound of Silence כמו ששרים סימון וגרפינקל, קדימה לים.