מקיאטו כפול וסודה - חלק ב'

רקע

הכל התחיל כאמור, אחר צהרים אחד, לפני כשנתיים, פגישה מקרית עם ע', בית קפה קטן במרכז, פגישה שהניבה בעקבותיה סדרה של מפגשים שבועיים שנמשכים מאז ועד היום. במפגשים המשותפים הללו שוחחנו ע' ואני על החיים, שתינו הרבה קפה (מקיאטו כפול עם סודה) ובעיקר ניסינו להבין, לא תמיד בהצלחה , מה הביא את ע' למציאות בה הוא נמצא היום, הלום-קרב או חולה בפוסט-טראומה וכיצד יוצאים מכאן הלאה למסע של החיים, המסע של ע' והפוסט-טראומה.

זהו חלקו השני של המסע של ע' לחיים, את חלקו הראשון של המסע תוכלו לקרוא (אם טרם קראתם) כאן בבלוג שלי "מקיאטו כפול וסודה"

כמו בפעם הראשונה ששילמתי כספים

"כמו בפעם הראשונה ששילמתי כספים"

מה עם הקציצות? שאל ע' ביסלמו עליכ כת'יר סלאמה עניתי לו, אגב כך שאני מעביר את קערת הקציצות, או מה שנשאר ממנה ומניח אותה בסמוך לסיר, הכמעט ריק, של הבמיה. אחלה הספק אמרתי לע' והוא חייך ואמר לי "קבעתי איתו היום אחר הצהרים". אני מרגיש מאוד מבולבל ועוד יותר חושש שמא מישהו שאני מכיר יפגוש אותי בטעות ואז זה כבר יהיה סיפור אחר לגמרי, זה יכול להרוס את הכל.

ע' סיפר כי לאחר לילה של סיוטים החליט שהוא חייב לעשות מעשה ולהתקשר לפסיכולוג. לדבריו את הספרה האחרונה של מספר הטלפון לקח לו כמה דקות טובות לחייג, עבורו זה נראה כמו נצח כאשר הוא מרגיש את הרקות שלו הולמות כמו פטישים, את קצב הלב ההולך ומתגבר , "כמו בפעם הראשונה ששילמתי כספים" ציין, עד שלבסוף החליט שזהו הגיע הזמן והוא חייג .

מהצד השני של הקו היה "ברק", ע' הציג את עצמו, ביקש להיפגש איתו והוסיף כי הוא מרגיש שמשהו לא טוב קורה איתו.

"ברק" ענה לו שישמח להיפגש איתו והוסיף כי הוא מבקש לשאול אותו עוד מספר שאלות טרם הפגישה. לדברי ע' הוא הרגיש היפוך תפקידים, בפעם הראשונה הוא לא בצד ששואל אלא בצד שצריך לענות וזה לא היה קל בכלל, ההרגשה הייתה מוזרה מאוד, האינסטינקט הראשוני היה לנתק מגע לקום וללכת, אך הוא לא נתן להם להשפיע עליו והרגיש כאילו והוא נאבק במשהו גדול ממנו אבל מצליח לו.

כזכור אני מכיר ע' זמן רב. מעולם, לאורך כל ההכרות ארוכת השנים שלנו, לא שמעתי אותו מפוחד כל כך, חושש כל כך, אובד עצות. מצד שני כל כך הבנתי אותו, בעולמו של ע' יש דברים, דוג' המהלך שע' עשה כשפנה לפסיכולוג, שלא עושים, זר לא יבין זאת. ההשפעה שעלולה להיות להם על הפרט, השפעה הרסנית ולכן היתה לי מאוד ברורה האמירה של ע' אך יחד עם זאת מאוד לא נעימה לאוזן.

מה אתה מתכוון לעשות, שאלתי את ע'. אני מתכוון להגיע קודם, להשקיף על הכניסה למקום, לראות מי יוצא ומי בא ולמצוא את הזמן המתאים ביותר מבחינתי להיכנס פנימה.

אולי במקום כל זה תקבע איתו לשעה מאוחרת ואז תמזער את פוטנציאל התקלה שלך, הצעתי ל-ע'.

ככה אתה מכיר אותי יא-ואחש, ענה ע', קבעתי איתו לסוף היום בכוונה, אבל אני עדיין מוטרד מזה. ניפגש אחרי זה לקפה? שאל ע' ואני עניתי מייד בוודאי, מקיאטו כפול עם סודה. תלווה אותי בדרך אל..? שאל ע', בשמחה עניתי, זה רק יעלה לך בעוד קפה אמרתי וע' ענה בשמחה.

"ברק ורעם"

ע' נכנס כמו רוח סערה, פניו היו סמוקים ונראה כי הוא נמצא בסערת רגשות, ההפך בדיוק מהמקום בו המתנתי לו, בית קפה קטן ורגוע, מאפים צרפתים מדהימים וקפה מדהים.

"קוראים לו "ברק" ולא תאמין הוא אמר לי שיש לי פוסט טראומה, הלם קרב! הוא נתן שם לדבר הזה, להרגשות שלי, למה שאני עובר. זה היה ממש חזק מבחינתי ממש סתירה לפנים, בעיטה למרכז הבטן, היה קשה עד בלתי אפשרי לעצור את שטף הדיבור של ע' , הוא רוצה שאני אבוא אליו שוב אמר, כי לא הספקנו לסיים, שעה לא הספיקה, זה לא קרה לו אף פעם.

פעמיים מקיאטו כפול וסודה פנה ע' אל המלצר שניגש אלינו ומיד המשיך, קבענו להיפגש שוב בעוד יומיים להמשך השיחה ביננו. היה לא רע, חשבתי שיהיה הרבה יותר קשה.

הרגשתי שמשהו גדול ממני השתלט עלי והתחלתי לדבר בשצף קצף, במהירות, כאשר מידי פעם אני מביט על "ברק" ומוודא שהוא עדיין שם, לא ברח, לא נעלם. והוא היה שם, רק ישב והקשיב, שמע את כל מה שהיה לי לספר, כמעט ולא שאל שאלות אני לעומתו דיברתי את עצמי לדעת, כמעט ללא הפסקות, סיטואציה מוזרה מאוד עבורי.

סיפרתי לו על הכל על מה שאני מרגיש, המשיך ע', על מה שעובר עלי, על הלילות המסויטים, על החלומות, על הפחדים ועל הדבר הגדול הזה שמשתלט עלי שאני לא יודע להגדיר אותו. לקראת סוף הפגישה שלנו ציין "ברק" כי אני סובל מפוסט-טראומה ושאל אותי אם שמעתי על התופעה ואם משהו דיבר איתי פעם עליה.

מה הרגשת כששמעת את צמד המילים פוסט-טראומה? הצלחתי להשחיל שאלה קטנה, כאשר ע' לוגם מהקפה, ואוו זה היה ממש כואב, לא ציפיתי לזה, לא ציפיתי שזה יאמר בצורה כזו ישירה בלי פילטרים בלי הכנה מראש, הרגשתי מבולבל, בתוך מערבולת. נזכרתי במה שאמרת לי פעם שכדי לצאת ממערבולת צריך לצלול לתוכה אבל לא הצלחתי, ניסיתי, באמת שניסיתי ולא הצלחתי.

בשלב מסוים התפרקתי והתחלתי לבכות, פשוט ישבתי ובכיתי כמו ילד קטן, לא הצלחתי לעצור את הבכי זה היה גדול עלי ואתה מכיר אותי אני לא בוכה אף פעם. הפעם זה היה משהו אחר משהו שהשתלט עלי ולא נתן לי לברוח, לא הצלחתי למרות שניסיתי לעצור, העניין הוא שככל שניסיתי יותר כך בכיתי יותר זה היה משהו שאני לא מכיר.

יש פיל בחדר

"יש פיל בחדר "

אתה יודע, אמרתי לע', כשנותנים שם למשהו, באופן אוטומטי הוא הופך להיות מוחשי יותר, כבר לא הדבר הזה, הלא ידוע הלא מובן, יש לו שם, אפשר לראות אותו, לקרוא עליו, להכיר אותו למעשה מגדירים את "הפיל "הזה שקיים בחדר שאנחנו בדרך כלל מעדיפים להתעלם ממנו. מה ש"ברק" עשה, הוא עזר לך להגדיר לך את הפיל שנמצא בחדר שלך,הפיל שלך. הוא עשה לך את רוב העבודה, עכשיו אתה צריך רק להחליט את אתה מקבל את זה או לא, אם אתה לוקח את המתנה הזו שקיבלת היום וממשיך איתה מכאן הלאה, אמרת שיש לכם עוד פגישה, נראה לי שהיא כבר תהיה אחרת.

כשאתה אומר את זה עכשיו, אמר ע', זה נשמע מאוד הגיוני ועושה לי הרבה סדר, זה אולי מסביר את מה שעברתי בפגישה איתו , את המעבר הקיצוני ממצב אחד למצב אחר של שבירה, התפרקות, בכי.

"מצב של שחרור? להוציא את הסוד שהיה שמור בבטן החוצה? הצעתי.

ואללה אתה צודק, ענה לי ע', באמת סוג של שחרור, סוג של להוציא החוצה, עכשיו אני מרגיש קצת יותר משוחרר, קצת יותר מבין, יש שם לתופעה הזו, למה שעובר עלי, זה לא ערטילאי, אני לא הוזה, זה אמנם לא עושה את זה יותר קל, אבל זה יותר ברור. מצד שני אני מפחד, מפחד מאוד מהעניין הזה, לא יודע איך לאכול את זה, לא מבין איך הגעתי למצב הזה, אני ממש לא מבין.

יומיים לאחר מכן חיכיתי לע', באותו בית קפה קטן ונזכרתי בתקופה בה היינו יושבים בבתי קפה ומחכים ל"חברים" שיגיעו לפגישה. השלב הזה של הציפיה, חוסר הידיעה של מה הולך לקרות בפגישה, מה יביא איתו "החבר" הפעם לפגישה, הפער בין התכנון שלך לבין המציאות, שהוא כורח המציאות, וההבנה שהמציאות באמת גדולה יותר מכל דבר אחר, ההרגשה הזו של "יאללה שיגיע כבר" חזרה אלי שוב כשאני יושב ומחכה לע' שיגיע מפגישתו השניה עם "ברק".

נשארו לך קציצות בבית?

לאחר כשעה של המתנה נכנס ע' לבית הקפה, בניגוד לפעם הקודמת בה הוא נכנס כרוח סערה הפעם הוא נראה כבוי, שקט, בלי להוציא מילה לקח את כוס הקפה שלי לגם אותה בלגימה אחת ושתק. אחרי שתיקה ארוכה ומבלי שהביט עלי אמר, היה קשה, לא האמנתי שיהיה כל כך קשה, היה שלב שרציתי לקום ולברוח, אבל ידעתי שתוריד לי את הראש אז לא קמתי ועזבתי הכל. כבר מהתחלה הרגשתי שזה לא עובד, שאני לא מסוגל לדבר, לא הייתי מסוגל להגיד כלום ואז בפעם אחת הכל התפרץ החוצה והרגשתי שאני ממש מתפרק, התפרקתי, היה הרבה יותר קשוח מהפעם הקודמת, הרבה יותר מפחיד.

?נשארו לך עוד קציצות בבית

"ברק" המליץ לי על פגישה שבועית, הסברתי לו שאני לא יכול להגיע לכאן שוב ואני אשמח להיפגש איתו מחוץ למשרד. הבנתי ממנו שזה בלתי אפשרי וסיכמנו כי הוא יקשר אותי עם פסיכולוגית שעובדת איתם, הוא אמור להודיע לי במהלך היומיים הקרובים את הפרטים שלה.

ואיך אתה מרגיש עם זה? שאלתי, רגשות מעורבים, ענה לי ע'. מצד אחד דווקא התחברתי ל"ברק" מצד שני אני לא יכול להגיע לכאן, הפחד שמישהו יראה אותי משגע אותי, אני לא מסוגל לזה.

אני לא יודע אם יהיה לי כוח לעבור שוב את החוויה הזו של לספר את הכל מהתחלה לעוד מישהו, לא יודע מה יהיה, אם אני אצליח ואל תגיד לי שזה קטן עלי אני כבר מכיר אותך. לא התכוונתי להגיד כלום, עניתי, שקרן אמר ע' וחייך, אני באמת מפחד, בפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגיש תחושה מוזרה של פחד, של אי ודאות, של חוסר יציבות וזה לא קל בכלל, אני צריך שתהיה איתי בתהליך הזה כדי שאוכל לצלוח אותו.

נשארו לך עוד קציצות בבית שאל לפתע ע'? לא עניתי חיסלת את הרוב ואת מה שנשאר חיסלו הגוזלים, אבל אם מתחשק לך, בוא נכין קציצות ביחד, אולי תלמד סוף סוף איך מכינים אמרתי. לא נראה לי ענה ע', לך זה יוצא יותר טעים ובכלל ככה יש לי תרוץ להגיע אליך הביתה כל שישי בבוקר לבדוק איך יצאו לך הבישולים, זה תפקיד עם המון אחריות שאני לא מתכוון לוותר עליו בקלות, חייך ע' ויחד קמנו ויצאנו מבית הקפה.

שעה מאוחר יותר מצאנו עצמנו, שני גברים באמצע החיים במטבח ביתו של ע' , אחד מכין קציצות והשני מדבר על חוויות היום שלו, הפגישה עם "ברק" התובנות שקיבל ממנה ובעיקר על הפחדים שלו מפני הלא נודע, אגב כך שהוא מחסל קילו קציצות שיצאו זה רק עצה מהמחבט.

אחלה תרפיה, אמר לי ע' צריכים לעשות את זה יותר. אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו, בטח עניתי חיסלת קילו קציצות טריות וחמות איך לא תרגיש מטוב, מזל שהצלחתי להציל כמה קציצות לבנות שלך אמרתי, ע' חייך, אל תדאג גם זה יגמר מהר.

רגע לפני שנפרדנו תפס אותי ע' הביט לי ישר בעיניים ואמר, תדע לך שאני פוחד וצריך אותך איתי לעבור את התהליך, אני פה, עניתי לו וככה נפרדנו לשלום.