הכל התחיל אחר צהרים אחד, לפני כשנתיים, פגישה מקרית עם ע', בית קפה קטן במרכז, פגישה שהניבה בעקבותיה סדרה של מפגשים שבועיים שנמשכים מאז אותו יום ועד היום. את ע' אני מכיר כבר שנים רבות, בן היתר שרתנו ביחד באותה יחידה בצבא. במפגשים המשותפים הללו שוחחנו על החיים, שתינו הרבה קפה (מקיאטו כפול עם סודה) ובעיקר ניסינו להבין, לא תמיד בהצלחה מרובה, את המסע האינסופי הזה שע' החל לצעוד לפני כשנתיים , המסע האין סופי של ע' עם ה- PTSD או כפי שרובנו מכיר אותו בשם פוסט טראומה.
באחת פגישות האחרונות שלנו ביקש ממני ע' כי אסייע לו לספר את סיפורו ברבים, בזמן שיהיה הכי נכון מבחינתו וזאת בכדי לגרום לאחרים שמרגישים כמוהו, שנמצאים בנקודה בה הוא נמצא באותה פגישה אקראית שלנו בבית הקפה, לפנות ולקבל עזרה, להבין שזה בסדר גמור, שזו לא בושה ולא בגידה בשום דבר ושאי בקשת העזרה היא למעשה מעשה בגידה שלהם בעצמם, פגיעה בעצמם וביקר להם וזוהי הבגידה האמיתית שלהם בעצמם.
השבוע יצר איתי ע' קשר, כדרכו בקודש בשעת לילה מאוחרת, או כפי שהוא מכנה אותה "הבוקר שלי". אתה זוכר מה הבטחת לי? ומבלי שחיכה לתשובה ציין כי החליט שזה הרגע הנכון לפרסם את הסיפור. "עמדתי ביום הזיכרון בבית העלמין הצבאי בטקס, הושמעה צפירה ואני קפאתי ,לא היה לי לאן לברוח, לא היה לי היכן להסתתר, הבטתי סביב והבנתי שכל מעשה שאעשה ייתפס על ידי הסביבה כחריג, הם לא מכירים ולא מבינים מה זה להיות פוסט-טראומתי. באותו רגע החלטתי שאני רוצה לספר את הסיפור שלי.
בתקופה הקרובה אעלה, לבקשתו של ע' קטעים מהמסע שלו, הצעידה עקב לצד אגודל בדרך לא קלה, מלאה במהמורות, רצופה בנפילות שהיו וכנראה שעוד יהיו. מסע במהלכו הוא הפנים כי הוא חולה בפוסט-טראומה וכי עיקר המשימה שלו, בוקר בוקר היא לדאוג שהמחלה לא תשתלט לגמרי על חייו.
אותו אחר צהרים מקרי , סיימתי פגישה בבית הקפה הקבוע שלי, ועמדתי לחצות את הכביש כאשר לפתע נצטלבו מבטינו וכמו שני גברים מבוגרים (או ילדים מגודלים כמו שאומרות הבנות שלי) התחבקנו ,אגב טפיחות אחד על כתפו של השני וע' הזמין אותי להצטרף אליו לקפה, לזכר הימים הטובים ההם בהם היינו מלכי העולם.
כוס קפה, שעת אחר צהריים ושיחה עם ע' הם מתכון מנצח לשנות תכניות וכך התיישבנו לנו , שני גברים שגיל העמידה החל לתת בהם את אותותיו, לשיחה של עדכון, העלאת זיכרונות, בניית תכניות עתידיות משותפות- קפה, אולי אפילו טיול, שיחה שעד מהרה הפכה להרבה יותר מסתם שיחה, היה זה תחילתו של מסע מרתק, לא תמיד קל ופשוט של חזרה בזמן, חקירה ובירור של אירועים, גילוי והתמודדות עם העבר ובעיקר עם הפוסט-טראומה או "המחלה שלי" כפי שע' קורא לה.
"את הרגיל שלך", שאל המלצר בבית הקפה הקבוע, כן עניתי אבל פעמיים.
הרבה מהמשותף יש לע' ולי, עברנו יחד חוויות רבות, שמחות יותר ושמחות פחות הלכנו דרך ארוכה יחדיו וכן אנחנו גם אוהבים את אותו קפה, מקיאטו כפול עם סודה פשוטה של טמפו, עם הפקק הכסוף, "לא הפלצניות האחרות". הקפה הגיע לשולחננו וע' בין לגימה ללגימה החל לספר לי את קורותיו מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו, מבלי ששאלתי אותו, כאילו נפרדנו רק אתמול לאחר קפה של לילה ,שחור חזק ומהביל ועליה על הרכב בדרך הביתה.
לפתע מבלי כל הכנה מראש הנמיך ע' את קולו, עצר את שטף דיבורו, הביט ישר בעיני ובקול שבור וחנוק ובעיניים דומעות לחש, "אני לא יכול יותר, נשברתי, נראה לי שאני צריך עזרה", מיד לאחר מכן לקח לידיו את כוס הקפה ובלגימה אחת סיים את כל מה שנשאר, ניגב את עיניו הדומעות ושתק, שתיקה רועמת שכל כך לא אופיינית לע'. לפתע לחש,שמע, אני לא מכיר את עצמי אני לא יודע מה עובר עלי אבל זה משהו לא טוב, אני מרגיש כמו ברזל שנשבר מרגיש ממש אדם מקולקל.
.
רציתי לבקש מע' להסביר את עצמו, אבל לא היה צורך. ע' החל לספר לי את העובר אותו בחודשים האחרונים, כיצד הוא מוצא את עצמו דומע יותר ויותר, מכל שיר שקט שמשמיעים ברדיו, מכל אירוע איזוטרי כמו אספת הורים בבית הספר, כמעט מכל דבר, מה שאינו אופייני לו וכיצד הוא מרגיש שהוא נחנק לא מצליח לנשום וצריך אוויר, הרבה אוויר ובעיקר מה שהוא צריך זה לילה אחד קטן לישון בו כמו פעם לילה שלם ושקט.
ע', בחור גדול גוף וחייכן, נראה לי פתאום כמו ילד קטן המשווע לאוזן קשבת, לחיבוק גדול ולכתף עליה יוכל להניח את הראש ולפרוק את המטען הרב שנצבר אצלו בפנים , לא הייתי צריך לשאול הרבה בכדי להבין כי על ע' עובר משהו לא טוב , אולי תיגש לקבל עזרה הצעתי?
ע' הביט בי באותו מבט חודר ומוכר שלו "אתה יודע מה המשמעות של הדבר הזה, אתה יודע שאני לא יכול, אתה יודע שזו בגידה, בכל הערכים שלנו בכל מה שגדלנו עליו. אנחנו חזקים כמו ברזל ולא צריכים אף אחד שיעזור לנו, אנחנו כל יכולים, אתה מכיר אותי היטב ויודע שאני לא מסוגל לזה."
אתה מסוגל וזו לא בגידה בשום דבר, הדבר היחיד שאתה בוגד בו כעת הוא אתה עצמך, ניסיתי לומר לע', אתה חייב לגשת ולבקש עזרה , אך ע' לא שמע אותי אלא רק המשיך וחזר על דבריו וביטל את דברי במחי יד. נפרדנו כאשר ע' מציין כי עליו לאסוף את ביתו הקטנה מהחוג ואנו מסכימים ביננו כי נהיה בקשר ונפגש שוב לקפה נוסף, או כמו שע' סיכם לפעמים מקיאטו וסודה.
מספר ימים לאחר מכן בשעת בוקר, מוקדמת מאוד, העיר אותי צלצול הטלפון הסלולרי, על הקו היה ע' אשר ציין כי הוא נמצא בשפת הים ושאל אם אני בא למקיאטו, חצי רדום עליתי על הטוסטוס שלי וחצי שעה מאוחר יתר מצאתי את עצמי יושב עם ע' על חוף הים מביט על העולם שמתעורר לו אט אט, לוגם מקיאטו כפול שע' הכין , "שלא תגיד שאני לא דואג לך" אמר לי ע' ורגע לאחר מכן הניח לפנינו מחבת של שקשוקה חמה אותה בדיוק סיים להכין,
החלטתי לעשות את זה אמר לפתע ע', החלטתי לבקש עזרה, אני באמת לא מסוגל יותר אני מרגיש שאני הולך ומשתגע, לא יודע מה זה אבל מרגיש שזה משהו לא טוב, החלטתי שזהו שדי שאני באמת לא מסוגל לשאת את זה יותר על הכתפיים שלי. אני מרגיש שאני מתפרק לאט לאט וזה לא טוב, אני מתכוון לפנות לקבלת עזרה.
חייכתי חיוך קטן ועניתי לע' כי אני שמח מאוד על ההחלטה שקיבל. ע' קטע את דברי וציין "אני מבקש ממך שתלווה אותי בתהליך, אני לא מסוגל לעבור אותו לבד". מיד, מבלי לחשוב יותר מדי עניתי לע' שאני אהיה איפה שהוא יבקש ואעשה כל מה שהוא ייבקש. ע' מלמל תודה.
וכך מצאנו עצמנו ע' ואני על חוף הים, המקום בו עברנו כל כך הרבה ביחד מביטים אחד בשני מבלי לדבר. לאחר שתיקה קצרה שאלתי את ע' "מה הצעד הראשון שאתה חושב לעשות?"
ע' ענה כי הוא חשב להתקשר לפסיכולוג החיילי לבקש להיפגש עימו והוא מקווה שיצליח לעמוד בשיחה. ניסיתי לומר לו את הברור מאליו כי הוא מסוגל לזה ועליו להאמין בעצמו וביכולותיו, אבל ע' בדרכו המיוחדת וכמו שרק הוא יודע, הביט אלי ועם חיוך קטן בקצה הפה ואמר "עשה לי טובה רק אל תתחיל עם כל הקלישאות של אתה יכול, קטן עליך, יש לך את היכולת, אני מנסה להתנתק מהקלישאות הללו לברוח מהן כמו מאש". חייכתי בחזרה מזגתי לנו כוס קפה מחוזקת עם קצת ערק ושנינו ישבנו על חוף מכונסים כל אחד בתוך עצמו,
לאחר שעה נוספת של ישיבה על החוף, בה ע' משתף אותי בפחדים שלו מעצם ביצע מהלך הפניה לפסיכולוג החיילי, נזכר ע' כי הבטיח לאשתו לבוא ולאסוף אותה . רגע לפני שנפרדנו, ע' הישיר מבטו אלי וביקש "תבטיח לי רק דבר אחד קטן, שתהיה שם עבורי כאשר אזדקק לך, כאשר אפול, כי אני בטוח שזה יקרה" ומיד ענה בעצם אני מכיר אותך ויודע כי תהיה שם כמו שתמיד היינו אחד עבור השני.
שיחת טלפון שהגיעה אלי מספר ימים לאחר מכן תפסה אותי בעיצומה של מלאכת הבישול הכה אהובה עלי. עסוק? שאל אותי ע', בשבילך אף פעם לא עניתי. מה עושה? שאל ע', מכין במיה וקציצות עניתי, אני מגיע אליך יש ערק? שאל, תבוא כבר עניתי הבצל נשרף לי במחבת.
חצי שעה מאוחר יותר נשמעה דפיקה בדלת ועוד בטרם עניתי הדלת נפתחה לרווחה, ע' עמד בפתח מישיר מבטו אל עבר סיר הבמיה, מוכן? הוא שאל, עוד לא, עניתי, אבל את ע' זה לא כל כך עניין הוא פתח את הסיר והחל לאכול את הבמיה החצי מוכנה. לאחר מכן עבר בטבעיות גמורה לערימת הקציצות, שהלכה והתמעטה. חריף וטוב הוא אמר, בתאבון עניתי ואגב כך מזגתי לו כוסית ערק עם קרח וקצת מים, אין על "חלב אריות" עם במיה אמר ע'.
מספר דק' מאוחר יותר וכאשר הוא סיים לאכול במיה וקציצות, פנה אלי ע' ואמר, התקשרתי, היה לא קל, יותר קשה מ"הנעיצה" הראשונה במעבר רפיח, אבל התקשרתי. לא הייתי צריך לשאול כלום אלא רק להיות שם עבורו וע' החל לספר הכל, בקצב מהיר, כשהוא יורד לפרטי פרטים וכמעט ולא עוצר את שטף הדיבור, למעט טעימות נוספות מסיר הבמיה, שכבר עבר לדלפק סביבו ישבנו וללגימות קטנות מכוס חלב האריות שלו.